חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – משמעות התענית

מצווה להתענות ביום הכיפורים, ותענית זו קשורה לכפרת החטאים, שנאמר (ויקרא טז, כט-ל): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר עמוק יותר. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וצוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. מתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה).

ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול ליבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול לחשוב מחשבות טובות ולהחליט להוסיף בלימוד התורה, בעשיית מצוות ובבניית המשפחה.

עוד יש לדעת, שהתענית כמוה כקרבן. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היה אדם מקריב קרבן בהמה, וחלבה ודמה של הבהמה היו עולים על גבי המזבח ומכפרים עליו. וביום הכיפורים, על ידי התענית, ישראל מקריבים את חלבם ודמם עצמם, וה' מכפר עליהם. על כן צריך כל אחד מישראל לדמות את עצמו בצום יום הכיפורים – כאילו הוא מקריב את עצמו על גבי המזבח, וחלבו ודמו שמתמעטים והולכים, מכפרים עליו. ועל ידי שהם עולים לריח ניחוח לה', הוא מתעלה עד המדרגה העליונה ביותר, שאין בה שום השגה ורעיון, רק רצון וידיעה פשוטה לעשות רצון אבינו שבשמיים (עי' ברכות יז, א; ריקנאטי ויקרא טז, כט; זוהר רות פ, א).

מבחינה מסוימת שבת מקודשת מיום הכיפורים, שהעונש לעושה מלאכה בשבת הוא סקילה, וביום הכיפורים כרת, והדבר בא לידי ביטוי במספר העולים לתורה, שבשבת מעלים שבעה, וביום הכיפורים ששה (מגילה כב, ב). זאת משום ששבת מאחדת את הנשמה והגוף ומגלה בשניהם את הקדושה. מנגד, יום הכיפורים יותר גבוה מבחינה רוחנית, ששובתים בו מכל תענוגי העולם הזה, ולא זו בלבד אלא שאף כאשר יום הכיפורים חל בשבת – מתענים, כי יש בכך צורך גדול לכפרת כלל ישראל.[2]


[2]. מבואר במגילה כג, א, שלדעת ר' ישמעאל מעלים לתורה ביוה"כ ששה עולים ובשבת שבעה, שכן העונש על חילול שבת חמור יותר – סקילה, ואילו העונש למחלל יוה"כ כרת בלבד (שם כב, ב). ולר' עקיבא בשבת ששה וביוה"כ שבעה (ששביתת יוה"כ כוללת גם תענית וסדר עבודתו במקדש מקודש יותר). בשבת קיג, א, לר' ישמעאל מותר לבצע הכנות ביוה"כ לצורך שבת, כי שבת חשובה מיוה"כ. ולר' עקיבא אין מכינים. והלכה כר' ישמעאל שביוה"כ מעלים ששה ובשבת שבעה, וכר' עקיבא, שאין מכינים מיוה"כ לשבת.

הרי שיש בזה שני צדדים. יום הכיפורים כנגד ספירת הבינה, שממנה התשובה והחירות, והיא סמוכה לשבע הספירות התחתונות, כי ממנה כפרתם וסליחתם (שערי אורה ח). ואילו שבת גבוהה יותר שהיא כנגד החכמה, שעל ידה מתגלית האחדות האלוקית בעולם שקדושתה מתגלה בנשמה ובגוף כאחד. מנגד, שורש יום הכיפורים הוא בכתר, שמבטא את הרצון האלוקי העליון שהוא יסוד הברית שבין ה' לישראל, ולכן יוה"כ הוא יום של הנשמה, ולכן יש בכוחו לטהר ולכפר יותר על החטאים ששורשם מהגוף. וכ"כ בשל"ה (מס' יומא, תורה אור קלח): "לשון תולעת יעקב (סתרי יום הכפורים): יום הכפורים הוא יום התגלות המאור העליון [רמז לכתר עליון הזורח ומשפיע לכולם, ועל ידי בינה נודע הדבר…] ששאר המאורות זורחים משם, הוא סוד העולם הבא…" לכאורה לפי זה היה צריך עונש יוה"כ להיות חמור יותר, אלא שהואיל ויש בו התגלות האור העליון המלבן עוונות ישראל, גם העונש ברחמים (של"ה שם, בשם מגיד מישרים).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן