חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

לא – טבילת כלים

א – מצוות טבילת כלים

ישראל שקנה או שקיבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או מזכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. וגם אם הכלי נוצר במפעל ששייך לישראל, אם גוי קנה אותו, הכלי הפך להיות שלו, וישראל שיקנה ממנו את הכלי, צריך להטבילו. ואם הגוי השתמש בכלי במאכלים אסורים, יש להכשירו תחילה כדרך שימושו, כדי להוציא ממנו את טעמי האיסור שנבלעו או נדבקו בו, ואחר כך להטבילו לשם טהרה.

את שתי המצוות הללו: הכשרת הכלים וטבילתם, למדנו ממה שנאמר בתורה על השלל שלקחו בני ישראל מהמדיינים (במדבר לא, כא-כג): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". העברה באש או במים רותחים נועדה לכלים שבישלו או שצלו בהם מאכלי איסור, וכדרך שהשתמשו בהם באיסור כך צריך להכשירם (להלן לב, א). בנוסף לכך נאמר: "וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא", ללמדנו שצריך גם לטהר את הכלי על ידי טבילתו במקווה שבו הנידה טובלת לטהרתה (ע"ז עה, ב; רמב"ן). ואין זיקה בין שתי המצוות, אלא שאם הגוי השתמש בכלי למאכלים אסורים, צריך גם להכשירו וגם להטבילו, ואם לא השתמש למאכלי איסור, צריך להטבילו בלבד.

מגמת מצוות הטבילה לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, אל מדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שעל ידם יוכלו ישראל להתקשר אל ערכי התורה. מצווה זו היא אחת ממערכת המצוות שנועדו לייחד את אכילתם של ישראל כאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה. לכן נצטוו ישראל לברך לפני האכילה ולאחריה, ושלא לאכול מאכלים אסורים שמבטאים מגמות אחרות, ולהפריש מהמאכלים מתנות לכהנים, ללויים ולעניים, ולהעלות מהם לירושלים ולאוכלם שם בקדושה. מצוות טבילת כלים נועדה לטהר את הכלי מהטומאה הדבוקה באכילה סתמית שנועדה לקיים את אדם בימי חלדו בעולם הזה, כדי שיוכל ישראל באכילתו להתקשר יותר אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.

ב – כלי מתכת זכוכית ושאר חומרים

הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, שפירטה התורה, וכל שאר המתכות בכלל זה. הוסיפו חכמים ותקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון שבזכוכית למתכת, שכשם שאפשר להתיך מתכת ולעשות ממנה כלים חדשים, כך ניתן להתיך כלי זכוכית ולעשות מהם כלים חדשים (ע"ז עה, ב).

אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן, עץ ופלסטיק על סוגיו השונים – פטורים מטבילה. ואף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, אין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.

כלי מתכת המצופים בציפויים שונים, כגון טפלון, אמייל או ציפוי קרמי, חייבים בטבילה בברכה, שעיקרם מתכת. והוא הדין לצלחות קורל, שעיקרן זכוכית.

כלי חרסינה, כלומר כלים שעיקרם חרס ומצופים בציפוי זכוכיתי דקיק, כיוון שהציפוי בטל לחרס – פטורים מטבילה (כנה"ג, חיד"א, שאלת יעב"ץ ויד אפרים).[1]

סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלו מעץ, צריכים טבילה, וצריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שהמרכיב המרכזי בכלי, שבא במגע עם האוכל, עשוי ממתכת או מזכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.


[1]. דעת רובם המכריע של הראשונים, שמצוות טבילת כלי מתכת מהתורה, וכ"כ רש"י, ר"ת, ראב"ד, רשב"א, רא"ה, רבנו יחיאל מפריז, סמ"ג, רא"ש, סמ"ק, ריטב"א, ועוד. ויש אומרים שהיא מדרבנן, תוס' רי"ד, רשב"ץ ועוד, וכך למדו רבים בדעת הרמב"ם (עי' בטבילת כלים מבוא ג). כיוון שלרוה"פ המצווה מהתורה, בספק מחמירים להטביל בלא ברכה, ואין סומכים על קטן שהעיד על עצמו שטבל כלי (שו"ע שכ, יד, להלן הערה 7).

יש סוברים שכלי פלסטיק וניילון חייבים בטבילה בלא ברכה, הואיל וגם אותם ניתן להתיך כמו כלי זכוכית (מנחת יצחק ג, עו-עח). אולם לדעת רובם המכריע של האחרונים, כיוון שחיוב כלי זכוכית מתקנת חכמים, אין להחיל אותה על מה שלא תקנו (מלמד להועיל יו"ד מט; חלקת יעקב ב, קסג, ב; יבי"א ד יו"ד ח; ציץ אליעזר ז, לז; רי"א הנקין). נכון לציין שגם הדמיון שבין כלי זכוכית למתכת רב, שהם חזקים וקשים ויש סוגים שאף ניתן לבשל בהם, ובכלי פלסטיק נכון להיום בדרך כלל אין מבשלים. וכיוון שכך דעת רוב הפוסקים, והדיון הוא במצווה מדברי חכמים, הלכה כמקילים.

כלי חרס שמצופה בזכוכית מבפנים ומבחוץ, חייב בטבילה בברכה (עפ"י שו"ע ורמ"א קכ, א, פר"ח). וכפי הנראה הכוונה לציפוי עבה ולא דקיק כמו בכלי חרסינה ופורצלן שהוסכם על רוב הפוסקים שפטורים מטבילה (כנה"ג, שאלת יעב"ץ, חיד"א שיורי ברכה קכ, ג; יד אפרים א; שולחן גבוה ה; ערך השולחן ג. ולבא"ח ש"ש מטות ז' יש להחמיר לטובלם בלא ברכה, וכ"כ חוט השני, וטבילת כלים יא, קע).

ג – כלי אכילה חייבים במצווה

הכלים הכלולים במצווה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם אוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים, רשתות לצלייה. אבל חצובה אינה צריכה טבילה, הואיל ואין מניחים עליה מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים עליה חצילים, כיוון שעיקר תשמישה לסירים, אינה צריכה טבילה (שו"ע קכ, ד).

וכן צריך לטבול מגרדת (פומפיה), קולפן, טוחן שום ותבלינים, פורס-ביצים, מסננת לתה ומפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה.

כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים הקודמים לשלב שבו מכינים אותו לאכילה, כגון סכיני שחיטה וכלים שמשמשים להכנת בצק, פטורים מטבילה. זה הכלל, כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו"ע קכ, ד-ה).[2]

כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר ולקפה, צריכים טבילה. אבל אם מניחים בהם מאכלים עטופים, כגון סוכריות עטופות או שקיות תה, אינם צריכים טבילה.

כלים שנועדו לאחסן בהם מאכלים במחסן, כיוון שאין רגילים לקחת מהם אוכל כדי לאוכלו מיד, פטורים מטבילה. כלים חד פעמיים פטורים מטבילה (להלן ט). דין כלי חשמל יבואר להלן (הלכה י).[3]


[2]. מכסה סיר חייב בטבילה כמותו, הואיל והוא חלק מהסיר, ובנוסף לכך, הוא מחזיק את הזיעה שאף היא חלק מהתבשיל (רמ"א קכ, ה; ערוה"ש לב). ומברכים על טבילת שניהם 'על טבילת כלי'. תבנית אפיה שרגילים לאפות בה עם נייר אפיה, חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל לתבנית (מנחת שלמה ח"ב סו, ה).

סכין של שחיטה, לדעת מרדכי פטור מטבילה. וכ"כ באיסור והיתר הארוך נח, פד-פה, בשם ראבי"ה, וכ"כ שם לעניין כלי שנוקבים בו את עיסת המצות. וכן נפסק בשו"ע קכ, ה. והרמ"א כתב לגבי סכין של שחיטה, עפ"י מהר"ש, וספר תשב"ץ קטן שכו, שיש חולקים וטוב לטובלו בלא ברכה. ונחלקו האחרונים בדעתו, י"א שלדעתו גם כלי שמכינים בו מאכל לפני שהוא ראוי לאכילה, חייב בטבילה בלא ברכה (ט"ז ז, גר"א), וי"א שסכין שחיטה חייב בטבילה בלא ברכה מפני שלעיתים משתמשים בו גם למאכל מוכן, אבל כלי שנועד לשימוש לפני שהמאכל ראוי לאכילה בלבד, ככלי לישה, פטור גם לרמ"א (ש"ך יא, כנה"ג). וכך יש להורות, בצירוף דעת השו"ע וההולכים בשיטתו שפוטרים סכין שחיטה גם אם לעיתים משתמשים בו למאכל מוכן (וכ"כ רש"ק שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ב, כב), והרוצה להחמיר יטבילנו בלא ברכה.

מפצח אגוזים וקולפן: לרשז"א במנחת שלמה ח"ב סו, ו, חייב טבילה בברכה. ואמנם בשבט הלוי ו, רמה, כתב שלא לברך כי הוא דומה לפותחן, ובהליכות עולם ח"ז עמ' רסז כתב שפטור מטבילה אבל טוב להטבילו בלא ברכה. ונראה כרשז"א, שכן אלו כלים שמטפלים באוכל עצמו, ולא באריזה חיצונית שבני אדם עשו לאוכל. וכיוון שמיד אחר הפיצוח או הקילוף, המאכל נאכל, חייב בטבילה בברכה.

[3]. כלי אחסון שאין מגישים לשולחן, כתב בשו"ת בית יהודה (עייאש) יו"ד נב, שפטורים מטבילה, כי אין אוכלים מהם, ויש שחששו לדבריו והורו לטבול בלא ברכה, וכ"כ בטבי"כ יא, טז. אולם בבית דוד יו"ד סב, פסק שצריכים טבילה בברכה, והביאו בשיורי ברכה קכ, א, ופסק כמותו, וכן כתב בא"ח ש"ש מטות ה. ונראה למעשה, שכלי אחסון שנועדו למחסן פטורים מטבילה, אבל כלי אחסון במטבח, שלעיתים לוקחים מהם ישירות מאכל לאכילה, כסוכר וכקפה, נחשבים ככלי אכילה וצריכים טבילה בברכה.

יש אומרים שגם בכלי שלא נועד למאכל, כסכין של סופרים או אולר 'לדרמן', אסור להשתמש דרך ארעי למאכל בלא טבילה (איסור והיתר הארוך נח, פה; רמ"א קכ, ח). אולם לרוב הפוסקים, אם רוב תשמישו אינו למאכל, אינו צריך טבילה (פר"ח קכ, יט; כב; פת"ש ו; ערוה"ש מ; בא"ח ש"ש מטות יא). וכתב בפר"ת יא, שאין חוששים למיעוט תשמישו כאשר ייעודו העיקרי של הכלי אינו חייב בטבילה. ולא כתבתי שטוב להחמיר כמיעוט תשמישו, הן מצד שיש ללכת אחר רוב הפוסקים, והן מצד שסברתם נראית. בנוסף לכך כתב באיסור והיתר הארוך נח, פה, שכאשר אין חייבים טבילה, עדיף שלא להטבילם בלא ברכה, שמא ישכח ויברך.

ד – הטבילה

טבילת הכלי צריכה להיעשות במקווה כשר, ששיעור המים שבו לכל הפחות ארבעים סאה, כשיעור שאדם ממוצע יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – אמה על אמה על שלוש אמות.[4]

המקווה כשר בתנאי שהמים שבו הם מים חיים שנובעים ממעיין או שנקוו ממי גשמים בים או במקווה. אבל אם המים שבו הובאו בכלים או בצינורות, אינם כשרים למקווה.

הכלל היסודי בטבילה, שכל הכלי יהיה בתוך המים, בלא שיהיה דבר חוצץ בין הכלי למי המקווה. לפיכך הטובל חצי מהכלי, ואחר כך את חציו השני, טבילתו פסולה, הואיל ולא היה כולו בבת אחת בתוך המים. גם ידית הכלי בכלל הכלי, ולכן אם חלק ממנה נותר מחוץ למים, הטבילה פסולה (שו"ע קכ, יב; פת"ש ג). כמו כן צריך לבדוק שלא יהיה דבוק לכלי שום דבר או לכלוך, בין מבפנים ובין מבחוץ, שכל דבר שאנשים רגילים להקפיד להסיר מהכלי, חוצץ בין הכלי למים ופוסל את הטבילה (שו"ע קכ, יג). וכן צריך להסיר את תווית המחיר והדבק שתחתיה, שכן רגילים להסירם לפני השימוש. אמנם שאריות קטנטנות של דבק או לכלוך שאין רגילים להקפיד להסיר, אם גם בעל הכלי אינו רגיל להקפיד עליהן, אינן חוצצות. כאשר דבוקה לכלי תווית-יצרן נאה שרבים נוהגים להשאירה בזמן השימוש, וגם בעל הכלי מעוניין בה, היא נחשבת חלק מהכלי ואין צריך להסירה לפני הטבילה.

כאשר בנוסף לטבילה צריך גם להכשיר את הכלי מפני שבישלו בו טרף, צריך להכשירו תחילה ולסיים בטבילה את טהרתו. בדיעבד אם הטבילו תחילה, כל זמן שלא היה דבוק לכלי דבר שחוצץ בין הכלי למים, טבילתו כשרה (שו"ע קכא, ב).

אפשר לטבול כלי שמורכב מכמה חלקים בעודו מחובר, אף שהמים אינם נכנסים במקום ההרכבה שבין החלקים, הואיל והטבילה נעשית כדרך שימושו של הכלי (הר צבי יו"ד קח). כאשר טובלים כלי שיש לו פתח צר כבקבוק, יש לשים לב שהמים ימלאו את כולו, כדי שכולו, מבחוץ ומבפנים, יבוא במגע שלם עם המים.

לאחר הכנסת הכלי לתוך מי המקווה, יש להרפות ממנו לחלקיק שנייה, כדי שמי המקווה ייכנסו בין היד לכלי, שאם לא כן היד האוחזת בכלי תחצוץ בין המים לכלי. החושש להרפות מהכלי שמא ייפול וישבר, ירטיב תחילה את ידו במי המקווה, ובעודה בתוך המקווה, יעביר אליה את הכלי מידו השנייה. באופן זה יוכל לאחוז בכלי היטב, שהואיל וידו כבר רטובה במי המקווה, גם במקום אחיזתו מי המקווה באים במגע עם הכלי (רמ"א קכ, ב). עוד פתרון, להכניס את הכלי בתוך סל, כך שאין חשש שהכלי ייפול וישבר, ואף אין חציצה בין הסל לכלי, הואיל ואינם הדוקים זה לזה. ואם הכניס בסל כמה כלים, ינענעם בתוך מי המקווה, כדי להבטיח שהמים יכנסו ביניהם.[5]


[4]. שיעור מקווה ארבעים סאה – 288 ליטר, ולכתחילה נוהגים שיהיה בו קרוב לאלף ליטר. במעיין, לדעת כמה ראשונים (אור זרוע, טור, אגור, רבנו ירוחם ורשב"ץ) אפשר לטבול גם בפחות מארבעים סאה, כדין טבילת כלים לטומאת מת. אולם לדעת ר"ת, סמ"ק וכן נפסק בשו"ע קכ, א, גם במעיין צריך ארבעים סאה (עי' בערוה"ש קכ, י, שבשעת הדחק היקל כטור).

[5]. משנה מקוואות ח, ה: "האוחז באדם ובכלים ומטבילן – טמאין… רבי שמעון אומר: ירפה, כדי שיבואו בהם המים". רבים מהראשונים פסקו להחמיר כת"ק שהאחיזה חוצצת, וכפי שביאר הרמב"ם מפני החשש שמא יאחז בחזקה ולא ירפה (הל' מקוואות ב, יא). וכ"כ רמב"ן, רא"ה, ב"ח וש"ך קכ, ו. מנגד, בה"ג, טור, רשב"א ושו"ע קכ, ב, ט"ז וגר"א, פסקו להקל כר' שמעון שאפשר לאחוז ברפיון. לכתחילה יש לצאת ידי כולם. וכתב שו"ע קכ, ב: "ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש". היינו שיוכל לאחוז בכלי שלא ברפיון ולא בחזקה, וכ"כ ט"ז, פר"ח, פרי תואר, זב"צ ועוד. והרטבת היד יכולה להיות בכל מים שהם. והרמ"א כתב שיש להרטיב את היד במי המקווה. ובאופן זה אפשר להחזיק את הכלי בחזקה. בפשטות הכוונה שיכניס את היד למי המקווה ולא יוציא אותה, ואזי כל הרטיבות שעל היד נחשבת כחלק מהמקווה. וכ"כ הלבוש, מטה יהונתן וערוגות הבושם ועוד.

ה – הברכה ודין קטן וגוי להטבלה

לפני הטבלת הכלים מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". ואם הוא כלי אחד: "על טבילת כלי" (שו"ע יו"ד קכ, ג).

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו"ע קכ, יד).[6]

גם גוי כשר לטבילת הכלים, אבל כיוון שהוא אינו חייב במצווה, הוא אינו יכול להעיד על קיומה, וגם אינו יכול לברך על קיומה. לפיכך, אין לשלוח גוי לטבול את הכלים. אבל ישראל יכול להיעזר בגוי באופן שהישראל יברך ויטבול את הכלי הראשון, ואח"כ יבקש מהגוי לטבול את שאר הכלים תוך שהישראל יביט ויראה אותו טובל את כל הכלים (שו"ע קכ, טו).

ברוב המקוואות מכינים מקווה מיוחד לטבילת כלים, ואזי יש להקפיד לטבול את הכלים דווקא בו, ראשית, כדי להימנע מהחשש שאחד הכלים ייפול למקווה, ויפצע את רגלי הטובלים. שנית, מפני שיותר מהודר לברך בסמוך אליו.[7]


[6]. ככלל אין סומכים על עדות ילד במצווה מהתורה, וכיוון שמצוות הטבלת כלים מהתורה, אין סומכים עליו. לפי זה כתב רע"א שלכאורה היה אפשר לסמוך עליו בטבילת כלי זכוכית שמצוותם מדרבנן. אולם לתוס' (עירובין לא, ב, 'כאן') דווקא בדבר ששייך לקטן אפשר לסמוך עליו בדין דרבנן, אבל לא בשליחות לטבול כלי של הוריו. ע"כ. ולפמ"ג או"ח תנא, מש"ז י, גם בזכוכית אין להקל הואיל והוחזקו באיסור.

כשם שטבילת נידה אינה צריכה כוונה, כך אין צריך כוונה בטבילת הכלי, שאם הכלי נפל למקווה בלא כוונה וראה זאת ישראל, הכלי נטהר (ערוה"ש קכ, יב).

[7]. בעבר, אסור היה לברך במקוואות, כי היתה בהם זוהמה, מפני שבאותו חדר התרחצו ולא היו צינורות שניקזו את הלכלוך כבימינו, ולכן, למרות המרחק, נהגו לברך את הברכה מחוץ למקווה ובלא להפסיק בדיבור נכנסו וקיימו את הטבילה (עי' מ"ב פד, ד; יבי"א ח"ב יו"ד יד). אולם כיום המקוואות נקיים, ולכן אף שככלל אין לומר דבר שבקדושה במקום שרגילים להיות עירומים (שו"ע או"ח פד, א), ברכת הטבילה ששם מקומה – מותר לברך. אבל ברור שמהודר יותר לברך בסמוך למקווה הכלים שבחוץ.

ו – המעבר מגוי לישראל המחייב טבילה

כלי שישראל קנה מגוי, כל עוד הוא אינו מתכוון להשתמש בו לצורכי אכילה, אינו צריך להטבילו. לפיכך, סוחר ישראל שקנה כלי אכילה מגוי לצורכי מסחר, אינו צריך להטבילם, אבל ישראל שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם. וכן הסוחר, אם יחליט לקחת כלי ממלאי הסחורה שלו לצורך שימושו, יתחייב להטבילו.

כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, ונמכר לסיטונאי גוי, שמכרו לסוחר ישראל, וקנה אותו ישראל לצורכי אכילה, חייב להטבילו, הואיל והיה זמן שהכלי היה בבעלות גוי (שו"ע קכ, יא).

כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, גם אם כל הפועלים במפעל גויים, הכלים פטורים מטבילה, כיוון שהפועלים שכירים, והכלים שייכים לישראל בלבד (ערוה"ש קכ, נח; דרכ"ת פא).

כלי שיוצר במפעל ששותפים בבעלותו ישראל וגוי, כיוון שגם הגוי שותף בבעלות על המפעל, ישראל הקונה ממפעל זה כלי – חייב להטבילו בברכה. לפיכך, הקונה כלי שיוצר בחוץ לארץ צריך לטובלו בברכה, שכן רובם המוחלט של המפעלים בחוץ לארץ שייכים לגויים, או לכל הפחות גויים שותפים בבעלותם. אבל הקונה בארץ בחנות של ישראל כלי שיוצר במפעל של ישראל, אינו צריך לטבול את הכלי, מפני שבלא סיבה מיוחדת, אין לחשוש שאולי באחד השלבים הכלי היה שייך לסוחר גוי. ונכון שבעלי החנויות יבררו היטב את מקור הכלים שהם מוכרים, כדי שיוכלו ליידע את הקונים אם עליהם להטביל את הכלים בברכה, ובלא זאת הם אינם משרתים את הקונים כראוי.[8]

כלי שישראל וגוי קנו בשותפות מגוי, אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות ישראל. ואם הישראל יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה (רמ"א קכ, יא; ש"ך כו). כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה, ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, כיוון שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא הופך לישראל גם הכלים שברשותו נטהרים עמו.[9]


[8]. כתבו הש"ך קכ, כו, פר"ח לה, ועוד אחרונים, שכלי שהיו שותפים בו ישראל וגוי, וקנה הישראל את חלקו של הגוי, חייב להטבילו. כיוצא בזה, אם מתחילה היה המפעל שייך לישראל ולגוי, הכלי שקונים ממנו צריך טבילה (ערוגות הבושם יו"ד קכב, ה, ועוד). כאשר המפעל בחוץ לארץ, אין לחשוש לסיכוי הקלוש שהמפעל שייך כולו לישראל וכל המתווכים בדרך היו ישראלים, ולכן צריך לטבול כלים שיוצרו בחוץ לארץ בברכה (עי' חלקת בנימין קכ, ב). ישראל שנתן לגוי מתכת, כדי שהגוי יעשה ממנה כלי עבור תשלום בקבלנות, לרא"ש ושו"ע קכ, י, אין צריך טבילה. ויש אומרים שצריך טבילה (כי אומן קונה בשבח כלי), וכתב הרמ"א לטובלו בלא ברכה. ישראל שנתן כלי כמשכון לגוי, כשיחזיר אינו צריך טבילה, כי עוד לא היה בבעלותו (שו"ע קכ, יא). אין למכור את כלי החמץ לפני פסח, כדי שלא יצטרכו לטובלם אח"כ (פנה"ל פסח ו, 6).

מפעל ישראל שהנפיק מניות ואת חלקם קנו גויים, כליו אינם צריכים טבילה, הואיל ואין לבעלי המניות שותפות בניהול המפעל, אלא המפעל חייב להם אחוזים משוויו (פנה"ל פסח ג, ג). כלים שיוצרו על ידי חברה בע"מ של גויים – חייבים בטבילה, ואף שהבעלות שלהם בערבון מוגבל, בפועל החברה ברשות גויים ושייכת לגויים.

[9]. הראשונים והאחרונים לא כתבו שגר צריך לטבול את כליו, ומשמע שכליו אינם צריכים טבילה אלא הם נטהרים עמו. וכ"כ ב'שם משמואל' (מטות תרעח) בשם אביו ה'אבני נזר'; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה, ומהם: דרכי תשובה קכ, ד, בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח, וכמה מרבני הדור האחרון כתבו להטבילם בלי ברכה. אולם למעשה אין לחוש לזה, כפי שעולה מכל הראשונים והאחרונים ומהסברה. כלים השייכים למוסדות המדינה חייבים טבילה בברכה, כמובא בהר צבי יו"ד קט; וטבילת כלים ג, ו, בשם רשז"א.

ז – מותר להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה

מותר לישראל להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה, ובתנאי שלא בישלו בו מאכל טרף. מפני שרק כלי שישראל קנה או קיבל במתנה מגוי חייב טבילה, אבל כלי ששייך לגוי ונתנו לישראל בהשאלה, מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.

יש אומרים שאם ישראל קיבל כלי בהשאלה מגוי והכלי נותר אצלו זמן רב עד שברור שהגוי התייאש ממנו, הכלי עבר לרשות הישראל וחובה עליו להטבילו. אבל למעשה, אם הישראל יתכוון במפורש, שהכלי יישאר לעולם ברשות הגוי והוא ישתמש בו תמיד בהשאלה, הכלי יישאר בבעלות הגוי ולא יעבור לרשות הישראל בעל כורחו, וממילא יהיה פטור מטבילתו.

כאשר יש לאדם כלי שצריך טבילה והוא נמצא במקום שאין בו מקווה, אם יש שם גוי שנאמן עליו, יוכל לתת לו את הכלי במתנה, ויבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר לישראל לאכול בו בלא טבילה. וכן בשבת, כאשר יש לאדם צורך להשתמש בכלים שלא הספיק להטבילם, יוכל לתנם במתנה לגוי נאמן, ויבקש ממנו רשות להשתמש בהם (שו"ע קכ, טז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ועל ידי כך יוכל לזכות במצווה ולהטבילו בברכה. אבל אם יכוון הישראל שלא לקנותו לבעלותו לעולם, יישאר הכלי לעולם בבעלות הגוי, ויהיה מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.[10]


[10]. לרי"ף מותר בשעת הדחק לטבול כלי בשבת, ולרא"ש אסור, משום שהוא נראה כמתקן כלי (פנה"ל שבת כב, ו, 2). בשו"ע יו"ד קכ, טז, הציע לתת את הכלי במתנה לגוי. וכתב הט"ז יח, שאחר השבת או כשיזדמן לו מקווה – יטבול את הכלי, מפני שכאשר הכלי ישתקע בידו – יהפוך להיות שלו, או יראה כשלו, וכיוון שדינו לא התבאר בפוסקים, יטבול אותו בלא ברכה. והביאו להלכה מ"ב שכג, לה. ולפר"ח קכ, מב, לאחר שישתקע בידו יטבילו בברכה. ויסוד שיטתם מגמרא (ע"ז עה, ב), שאם גוי נתן משכון לישראל, והתכוון שלא להחזיר את חובו ולשקע את כלי-המשכון ביד הישראל, צריך הישראל לטבול את הכלי. אבל אם הגוי לא התכוון לשקעו, הסתפקו אם הכלי טעון טבילה. ונפסק שיטבילו בלא ברכה (שו"ע קכ, ט). לפי זה רצו לומר, שהואיל והגוי אינו מתכוון לקחת את הכלי שקיבל במתנה מהישראל, הרי הוא כמשכון ששיקעו ביד הישראל, וחובה להטבילו. אולם לכנה"ג יכול הישראל להשתמש לעולם בכלי שנתן לגוי במתנה ושב וקבלו בהשאלה, וכן עולה מהגהת רע"א לסעיף א. ונראה למעשה, שאם הישראל יתכוון שלא לקנות את הכלי לעולם, לא יקנה אותו בעל כורחו, ויישאר הכלי של הגוי ויהיה פטור מטבילה. ואין זה דומה למשכון, שכן מגמת המשכון לעבור לרשות המלווה, ואילו כאן המגמה שהכלי יישאר של הגוי. אמנם כדי לזכות במצווה, נכון לבקש מהגוי להקנות לו את הכלי בחזרה. ואפשר לסכם מראש, שברגע שהישראל יוכל להטביל את הכלי במקווה, יסכים הגוי שהישראל יקנה ממנו את הכלי בחזרה, כדי לקיים את המצווה.

ח – שימוש לפני טבילה

לדעת רוב הפוסקים אסור להשתמש בכלי שצריך טבילה לצרכי מאכל אפילו כדרך ארעי. אמנם בדיעבד, גם אם בישלו בו במזיד, המאכל כשר, הואיל והמאכל עצמו לא קיבל טעם של איסור (רמ"א קכא, ח, טז; אג"מ יו"ד ב, מא).

המתארח בבית ישראל שלא טבל את כליו, לא יאכל בכליו. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות להשתמש בכלים חד פעמיים, והימנעות האורח מאכילה עלולה לגרום צער ועלבון, יכול האורח לסמוך על דעת המקילים ולאכול בכלים שאינם טבולים.

ילדים שהתברר להם שהכלים של הוריהם אינם טבולים, יכולים להקל לאכול בהם דרך ארעי כדי למנוע פגיעה בהורים. אולם הילדים יכולים להשתמש בהיתר זה בדרך ארעי בלבד, כדי שלא לקלקל את הסעודה. אבל לאחר מכן חובה עליהם לקחת את הכלים של הוריהם לטבילה, ואם התעצלו, אין להם עוד היתר לאכול בהם.[11]

בעל מסעדה או מלון שלא הטביל את כליו ורגיל לארח ישראלים, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בכלי המסעדה שלו. יש אומרים שמותר, מפני שמעיקר הדין הוא פטור מטבילתם, כי מבחינתו הם לא נועדו לאכילה אלא לעסקים, וכמו שסוחר אינו צריך להטביל את כלי האוכל שקנה, כך בעל מסעדה ומלון אינו צריך להטביל את כלי האוכל שעל ידם הוא מתפרנס. ויש אומרים שאסור לאכול בכליו, שהואיל והם נועדו לצורך אכילה של ישראלים, חובה להטבילם. כי רק כלים שנועדו למכירה פטורים מטבילה, הואיל ואין אוכלים בהם במשך שהייתם אצל הסוחר, אבל כלים שנועדו לאכילה, גם כשמשלמים על כך, נחשבים ככלי אוכל.

למעשה, בעלי מסעדות שרגילים לארח ישראלים חייבים לטבול את כלי האכילה שלהם בברכה. וכל עוד לא הטבילום אסור לאכול בהם. אולם בשעת הדחק, כאשר ההיעדרות מהסעודה תגרום למזמין צער ועלבון, והמאכלים עצמם כשרים בלא פקפוק, נכון לסמוך על דעות המקילים ולהשתתף בסעודה.[12]


[11]. לדעת רי"ד, ראבי"ה, ורבנו שמואל ב"ר ברוך, מצווה להזדרז לטבול את הכלי משום קדושה, אבל אין איסור להשתמש בכלי לפני שטבלו אותו. אולם לדעת רוב הראשונים, אסור להשתמש בכלי מאכל של ישראל שלא נטבל, ומהם: שאילתות, רמב"ם (מאכ"א יז, ג), ריא"ז, רשב"א, טור. וכ"כ רמ"א קכ, ח, שאסור להשתמש בכלי שלא נטבל אפילו דרך ארעי. יש סוברים שהאיסור להשתמש בהם הוא מהתורה (או"ז, פמ"ג), ולדעת רוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (ישועות יעקב יו"ד קכ; באו"ה שכג, ז, 'מותר'; בית אבי א, קטז; יבי"א ב, יו"ד ט, ב). ביאר רשז"א, שהאיסור מדברי חכמים כשאינו יכול להטביל את הכלי עכשיו, אבל אם יכול ומשתמש בו ללא טבילה, מבטל מצוות עשה מהתורה (טבי"כ ד, הערה ב). ולסוברים שכל מצוות טבילת כלים מדברי חכמים (לעיל הערה 1), פשוט שהאיסור לאכול בהם מדברי חכמים בלבד.

בפשטות גם לאורח אסור לאכול בכלים שאינם טבולים, וכ"כ ביחו"ד ד, מד. וכך יש לנהוג כשאפשר להימנע מההזמנה או לאכול בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. אולם כאשר יש חשש איבה, נכון להקל ולסמוך על הראשונים הסוברים שאין איסור לאכול דרך ארעי בכלים שאינם טבולים, הואיל ומדובר בדין שלדעת רוה"פ הוא מדברי חכמים (ועי' בדעת כהן רכז). וכן היקל בשו"ת בית אבי א, קטז, מפני שלדעתו איסור האכילה אינו חל על האורח, אלא רק על בעל הכלי והשואלים והשוכרים ממנו. עוד הוסיף, שהאורח אינו נחשב כל כך כמשתמש בכלים, הואיל והיה יכול לאכול את המאכלים בכלים חד פעמיים. עוד צד להיתר, שאם כבר הניחו את המאכל בצלחת, אולי אינו נחשב כמשתמש בצלחת, אלא רק מפנה את המאכל ממנה. וכ"כ באג"מ יו"ד ג, כב, לגבי מאכלים מוצקים.

כאשר יש ספק אם הכלים טבולים, והשאלה על כך עלולה להעליב, אפשר להקל שלא לשאול משום ספק ספיקא: א) אולי הוטבלו, ב) אולי הלכה כסוברים שמותר לאכול בכלים לא טבולים, ואולי הלכה שאורח רשאי לאכול בכלים לא טבולים (כיוצא בזה היקל מהר"ש ענגיל ו, נו, בספק טבולים וספק חייבים בטבילה).

[12]. נחלקו לגבי מסעדות ובתי מלון שבבעלות ישראל. הפוטרים: דרכי תשובה קכ, ע; פח; מנח"י א, מד; יחו"ד ד, מד. והמחמירים: לבושי מרדכי יו"ד פג; עמק התשובה א, קכא; אג"מ יו"ד ג, כב. ויש מקום לומר שדרכי תשובה ודעימיה הקלו במסעדות שרוב הסועדים בהם היו גויים, אבל כאשר הרוב ישראלים, אף הם היו מסכימים שחובה להטביל את הכלים בברכה. וכיוון שסברת המקילים קשה, יש לחייב את כלי המסעדה בטבילה. ונראה שכאשר בעל המסעדה יכוון במלאכתו גם לשם שמיים, לשמח את אורחיו במאכליו, לכל הדעות יוכל להחשיב את כליו ככלי אוכל, ויוכל להטבילם בברכה. למעשה, הקובע סעודתו במסעדה או מלון שיש חשש שלא הטבילו את הכלי, חייב לשאול על כך, ואם לא טבלו, לא יאכל בכלים שלהם. אמנם בדיעבד, אם ייגרם לבעל הסעודה צער ועלבון, יסמוך על המתירים לאכול בכלים שלא הוטבלו.

ט – כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלים ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה פעמים רבות, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.

קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרים עם המאכלים והמשקים שבתוכם, כדוגמת קפה בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית, ומשקאות בבקבוקי זכוכית – כיוון שרגילים לזורקם לאחר גמר תחולתם, הם נחשבים ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילם. אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהם. יש אומרים שצריך להטבילם, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהם כדרך קבע, הפך אותם לכלים רגילים, וכיוון שהם יוצרו על ידי גוי, צריך להטבילם. ויש מקילים וסוברים, שהואיל ובעת ייצורם נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותם הישראל היו פטורים מטבילה, וכיוון שהישראל הוא שהפכם לכלים בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הם פטורים מטבילה. למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, והרוצה להחמיר – יטבילם בלא ברכה.[13]


[13]. אין לכלים חד פעמיים דין כלי לעניין טומאה וטהרה, כמבואר במשנה כלים טז, ה, ורמב"ם הל' כלים ה, ז. ולמדו מכך שגם אין צריך לטבול אותם (חלקת יעקב ג, קטו). ויש אומרים שאינם נחשבים כלים כלל (אג"מ יו"ד ג, כג; מנח"י ה, לב, א; הרב אליהו). ואמנם יש שמחייבים כלים חד פעמיים בטבילה בלא ברכה (חזו"ע שבת ח"ב עמ' נו; משנה הלכות ז, קיא), אולם העיקר שהם פטורים מטבילה, וכן נוהגים. ולכאורה קשה, שלעניין קידוש ונטילת ידיים, מותר בדיעבד להשתמש בכוס חד פעמית, הרי שהיא נחשבת כלי (עי' פנה"ל שבת ו, 7; ברכות ב, ח). אלא שהגדרת כלי אינה יוצרת את חיוב הטבילה, עובדה שכלי חרס ועץ פטורים מטבילה. הרי שחיוב הטבילה הוא רק לכלים חשובים ממתכת או מזכוכית, וממילא כלי מתכת חד פעמיים פטורים.

כלים שמשמשים כאריזה למאכל או למשקה ורגילים לזורקם לאחר סיום תכולתם, כל זמן שלא סיימו את תכולתם, לרובם המכריע של הפוסקים פטורים מטבילה, כי הם כלים חד פעמיים, או כי אין זה שימוש כלי שכן רק מוציאים ממנו ולא מכניסים לתוכו, או כי אין מתכוונים לקנותם, כדי שלא להתחייב בהם. ונחלקו הפוסקים במקרה שלאחר סיום תכולתם יחליט להשתמש בהם דרך קבע. יש אומרים שחייב להטבילם בלא ברכה (טבי"כ ד, יב-יג, ושש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים בכלי זכוכית שחיובם מדרבנן, ובכלי מתכת סוברים שאין למחות ביד המקילים (אג"מ יו"ד ב, מ). ויש מקילים לגמרי, הואיל ולא נחשבו כלי ורק הישראל בהחלטתו עשאם כלי (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; הרב אליהו).

י – כלי חשמלי

ישנם כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם, טוסטר לחיצה. לכאורה צריך לטובלם, אולם הם עלולים להתקלקל ממי המקווה. בפועל, בכלי חשמל פשוטים החשש רחוק, ובתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי. אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.

יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא, שכל מה שמחובר לקרקע אינו נחשב כלי ואינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי סוללות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ועוד, שכלי חשמל נחשבים כמכונות, והמצווה היא לטבול כלי אכילה ולא מכונות. ויש שצירפו עוד סברות להקל.

למעשה, הרוצה להקל על סמך דעות אלו רשאי, הואיל וסברתם נראית. אמנם כיוון שיש סוברים שחובה להטבילם, כאשר אפשר נכון לחשוש לדעתם ולטבול את הכלים בלא ברכה או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה.

לפיכך, בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו בלא ברכה ולהמתין יותר מיממה כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.

לגבי כלי שיש חשש שיתקלקל הועלו שתי הצעות: א) לתת אותו לבעל מקצוע ישראל, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא יחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש, וכך הכלי יחשב ככלי שעשאו ישראל, שאין מצווה לטובלו. אמנם כאשר לא ניתן לפרק את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל, וכיוון שהכלי שייך לגוי, והישראל אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה (כמבואר בהערה 10).

כל זה אמור לגבי החלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות בטבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, כאשר החלק שבא במגע עם האוכל עשוי מתכת או זכוכית ומתפרק מהחלק החשמלי, שיש להטבילו לבדו בברכה.[14]


[14]. בשו"ת חלקת יעקב יו"ד מא, מג, היקל בכלי חשמל מפני שרוב תשמישם כשהם מחוברים לקרקע ואינם מקבלים טומאה (וכל שאינו מקבל טומאה אינו חייב בטבילה, כפי שכתבו שו"ת שב יעקב לא, ערוה"ש קכ, לט, ורוב האחרונים). וכן היקל בשו"ת בית אבי א, קיד, והרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה. והרב גנזל (תחומין כז) היקל בזה מעוד טעמים. מנגד, כמה אחרונים כתבו שכלי חשמל חייבים בטבילה, ומהם: מנח"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז, ג; משנה הלכות ט, קסב; ריש"א קובץ תשובות א, ג. ויש שהקילו בטוסטר הואיל והלחם כבר היה מוכן לפני כן, והטוסטר רק השביחו (אג"מ יו"ד ג, כד). ולענ"ד יותר נראה כדעת המקילים שפוטרים כלי חשמל מטבילה, הן מצד שהוא פועל במחובר לקרקע, והן מצד שהוא שונה לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, שניתן להגדירם כסוג של מכונות. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילו בלא שיתקלקל, שלא יתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שאחר הטבילה יתקלקל. (מה עוד שלדעת רוב הפוסקים איסור שימוש בכלי שאינו טבול מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 11). אמנם כיוון שלדעת רוב הפוסקים, חיוב הטבלת כלי מתכת מהתורה, כמבואר בהערה 1, כאשר אפשר נכון להורות כדעת הפוסקים שהחמירו.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן