כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלים ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה פעמים רבות, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.
קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרים עם המאכלים והמשקים שבתוכם, כדוגמת קפה בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית, ומשקאות בבקבוקי זכוכית – כיוון שרגילים לזורקם לאחר גמר תחולתם, הם נחשבים ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילם. אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהם. יש אומרים שצריך להטבילם, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהם כדרך קבע, הפך אותם לכלים רגילים, וכיוון שהם יוצרו על ידי גוי, צריך להטבילם. ויש מקילים וסוברים, שהואיל ובעת ייצורם נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותם הישראל היו פטורים מטבילה, וכיוון שהישראל הוא שהפכם לכלים בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הם פטורים מטבילה. למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, והרוצה להחמיר – יטבילם בלא ברכה.[13]
כלים שמשמשים כאריזה למאכל או למשקה ורגילים לזורקם לאחר סיום תכולתם, כל זמן שלא סיימו את תכולתם, לרובם המכריע של הפוסקים פטורים מטבילה, כי הם כלים חד פעמיים, או כי אין זה שימוש כלי שכן רק מוציאים ממנו ולא מכניסים לתוכו, או כי אין מתכוונים לקנותם, כדי שלא להתחייב בהם. ונחלקו הפוסקים במקרה שלאחר סיום תכולתם יחליט להשתמש בהם דרך קבע. יש אומרים שחייב להטבילם בלא ברכה (טבי"כ ד, יב-יג, ושש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים בכלי זכוכית שחיובם מדרבנן, ובכלי מתכת סוברים שאין למחות ביד המקילים (אג"מ יו"ד ב, מ). ויש מקילים לגמרי, הואיל ולא נחשבו כלי ורק הישראל בהחלטתו עשאם כלי (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; הרב אליהו).
