ד – הטבילה

טבילת הכלי צריכה להיעשות במקווה כשר, ששיעור המים שבו לכל הפחות ארבעים סאה, כשיעור שאדם ממוצע יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – אמה על אמה על שלוש אמות.[4]

המקווה כשר בתנאי שהמים שבו הם מים חיים שנובעים ממעיין או שנקוו ממי גשמים בים או במקווה. אבל אם המים שבו הובאו בכלים או בצינורות, אינם כשרים למקווה.

הכלל היסודי בטבילה, שכל הכלי יהיה בתוך המים, בלא שיהיה דבר חוצץ בין הכלי למי המקווה. לפיכך הטובל חצי מהכלי, ואחר כך את חציו השני, טבילתו פסולה, הואיל ולא היה כולו בבת אחת בתוך המים. גם ידית הכלי בכלל הכלי, ולכן אם חלק ממנה נותר מחוץ למים, הטבילה פסולה (שו”ע קכ, יב; פת”ש ג). כמו כן צריך לבדוק שלא יהיה דבוק לכלי שום דבר או לכלוך, בין מבפנים ובין מבחוץ, שכל דבר שאנשים רגילים להקפיד להסיר מהכלי, חוצץ בין הכלי למים ופוסל את הטבילה (שו”ע קכ, יג). וכן צריך להסיר את תווית המחיר והדבק שתחתיה, שכן רגילים להסירם לפני השימוש. אמנם שאריות קטנטנות של דבק או לכלוך שאין רגילים להקפיד להסיר, אם גם בעל הכלי אינו רגיל להקפיד עליהן, אינן חוצצות. כאשר דבוקה לכלי תווית-יצרן נאה שרבים נוהגים להשאירה בזמן השימוש, וגם בעל הכלי מעוניין בה, היא נחשבת חלק מהכלי ואין צריך להסירה לפני הטבילה.

כאשר בנוסף לטבילה צריך גם להכשיר את הכלי מפני שבישלו בו טרף, צריך להכשירו תחילה ולסיים בטבילה את טהרתו. בדיעבד אם הטבילו תחילה, כל זמן שלא היה דבוק לכלי דבר שחוצץ בין הכלי למים, טבילתו כשרה (שו”ע קכא, ב).

אפשר לטבול כלי שמורכב מכמה חלקים בעודו מחובר, אף שהמים אינם נכנסים במקום ההרכבה שבין החלקים, הואיל והטבילה נעשית כדרך שימושו של הכלי (הר צבי יו”ד קח). כאשר טובלים כלי שיש לו פתח צר כבקבוק, יש לשים לב שהמים ימלאו את כולו, כדי שכולו, מבחוץ ומבפנים, יבוא במגע שלם עם המים.

לאחר הכנסת הכלי לתוך מי המקווה, יש להרפות ממנו לחלקיק שנייה, כדי שמי המקווה ייכנסו בין היד לכלי, שאם לא כן היד האוחזת בכלי תחצוץ בין המים לכלי. החושש להרפות מהכלי שמא ייפול וישבר, ירטיב תחילה את ידו במי המקווה, ובעודה בתוך המקווה, יעביר אליה את הכלי מידו השנייה. באופן זה יוכל לאחוז בכלי היטב, שהואיל וידו כבר רטובה במי המקווה, גם במקום אחיזתו מי המקווה באים במגע עם הכלי (רמ”א קכ, ב). עוד פתרון, להכניס את הכלי בתוך סל, כך שאין חשש שהכלי ייפול וישבר, ואף אין חציצה בין הסל לכלי, הואיל ואינם הדוקים זה לזה. ואם הכניס בסל כמה כלים, ינענעם בתוך מי המקווה, כדי להבטיח שהמים יכנסו ביניהם.[5]


[4]. שיעור מקווה ארבעים סאה – 288 ליטר, ולכתחילה נוהגים שיהיה בו קרוב לאלף ליטר. במעיין, לדעת כמה ראשונים (אור זרוע, טור, אגור, רבנו ירוחם ורשב”ץ) אפשר לטבול גם בפחות מארבעים סאה, כדין טבילת כלים לטומאת מת. אולם לדעת ר”ת, סמ”ק וכן נפסק בשו”ע קכ, א, גם במעיין צריך ארבעים סאה (עי’ בערוה”ש קכ, י, שבשעת הדחק היקל כטור).

[5]. משנה מקוואות ח, ה: “האוחז באדם ובכלים ומטבילן – טמאין… רבי שמעון אומר: ירפה, כדי שיבואו בהם המים”. רבים מהראשונים פסקו להחמיר כת”ק שהאחיזה חוצצת, וכפי שביאר הרמב”ם מפני החשש שמא יאחז בחזקה ולא ירפה (הל’ מקוואות ב, יא). וכ”כ רמב”ן, רא”ה, ב”ח וש”ך קכ, ו. מנגד, בה”ג, טור, רשב”א ושו”ע קכ, ב, ט”ז וגר”א, פסקו להקל כר’ שמעון שאפשר לאחוז ברפיון. לכתחילה יש לצאת ידי כולם. וכתב שו”ע קכ, ב: “ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש”. היינו שיוכל לאחוז בכלי שלא ברפיון ולא בחזקה, וכ”כ ט”ז, פר”ח, פרי תואר, זב”צ ועוד. והרטבת היד יכולה להיות בכל מים שהם. והרמ”א כתב שיש להרטיב את היד במי המקווה. ובאופן זה אפשר להחזיק את הכלי בחזקה. בפשטות הכוונה שיכניס את היד למי המקווה ולא יוציא אותה, ואזי כל הרטיבות שעל היד נחשבת כחלק מהמקווה. וכ”כ הלבוש, מטה יהונתן וערוגות הבושם ועוד.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן