ז – מותר להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה

מותר לישראל להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה, ובתנאי שלא בישלו בו מאכל טרף. מפני שרק כלי שישראל קנה או קיבל במתנה מגוי חייב טבילה, אבל כלי ששייך לגוי ונתנו לישראל בהשאלה, מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.

יש אומרים שאם ישראל קיבל כלי בהשאלה מגוי והכלי נותר אצלו זמן רב עד שברור שהגוי התייאש ממנו, הכלי עבר לרשות הישראל וחובה עליו להטבילו. אבל למעשה, אם הישראל יתכוון במפורש, שהכלי יישאר לעולם ברשות הגוי והוא ישתמש בו תמיד בהשאלה, הכלי יישאר בבעלות הגוי ולא יעבור לרשות הישראל בעל כורחו, וממילא יהיה פטור מטבילתו.

כאשר יש לאדם כלי שצריך טבילה והוא נמצא במקום שאין בו מקווה, אם יש שם גוי שנאמן עליו, יוכל לתת לו את הכלי במתנה, ויבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר לישראל לאכול בו בלא טבילה. וכן בשבת, כאשר יש לאדם צורך להשתמש בכלים שלא הספיק להטבילם, יוכל לתנם במתנה לגוי נאמן, ויבקש ממנו רשות להשתמש בהם (שו”ע קכ, טז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ועל ידי כך יוכל לזכות במצווה ולהטבילו בברכה. אבל אם יכוון הישראל שלא לקנותו לבעלותו לעולם, יישאר הכלי לעולם בבעלות הגוי, ויהיה מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.[10]


[10]. לרי”ף מותר בשעת הדחק לטבול כלי בשבת, ולרא”ש אסור, משום שהוא נראה כמתקן כלי (פנה”ל שבת כב, ו, 2). בשו”ע יו”ד קכ, טז, הציע לתת את הכלי במתנה לגוי. וכתב הט”ז יח, שאחר השבת או כשיזדמן לו מקווה – יטבול את הכלי, מפני שכאשר הכלי ישתקע בידו – יהפוך להיות שלו, או יראה כשלו, וכיוון שדינו לא התבאר בפוסקים, יטבול אותו בלא ברכה. והביאו להלכה מ”ב שכג, לה. ולפר”ח קכ, מב, לאחר שישתקע בידו יטבילו בברכה. ויסוד שיטתם מגמרא (ע”ז עה, ב), שאם גוי נתן משכון לישראל, והתכוון שלא להחזיר את חובו ולשקע את כלי-המשכון ביד הישראל, צריך הישראל לטבול את הכלי. אבל אם הגוי לא התכוון לשקעו, הסתפקו אם הכלי טעון טבילה. ונפסק שיטבילו בלא ברכה (שו”ע קכ, ט). לפי זה רצו לומר, שהואיל והגוי אינו מתכוון לקחת את הכלי שקיבל במתנה מהישראל, הרי הוא כמשכון ששיקעו ביד הישראל, וחובה להטבילו. אולם לכנה”ג יכול הישראל להשתמש לעולם בכלי שנתן לגוי במתנה ושב וקבלו בהשאלה, וכן עולה מהגהת רע”א לסעיף א. ונראה למעשה, שאם הישראל יתכוון שלא לקנות את הכלי לעולם, לא יקנה אותו בעל כורחו, ויישאר הכלי של הגוי ויהיה פטור מטבילה. ואין זה דומה למשכון, שכן מגמת המשכון לעבור לרשות המלווה, ואילו כאן המגמה שהכלי יישאר של הגוי. אמנם כדי לזכות במצווה, נכון לבקש מהגוי להקנות לו את הכלי בחזרה. ואפשר לסכם מראש, שברגע שהישראל יוכל להטביל את הכלי במקווה, יסכים הגוי שהישראל יקנה ממנו את הכלי בחזרה, כדי לקיים את המצווה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן