ח – שימוש לפני טבילה

לדעת רוב הפוסקים אסור להשתמש בכלי שצריך טבילה לצרכי מאכל אפילו כדרך ארעי. אמנם בדיעבד, גם אם בישלו בו במזיד, המאכל כשר, הואיל והמאכל עצמו לא קיבל טעם של איסור (רמ"א קכא, ח, טז; אג"מ יו"ד ב, מא).

המתארח בבית ישראל שלא טבל את כליו, לא יאכל בכליו. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות להשתמש בכלים חד פעמיים, והימנעות האורח מאכילה עלולה לגרום צער ועלבון, יכול האורח לסמוך על דעת המקילים ולאכול בכלים שאינם טבולים.

ילדים שהתברר להם שהכלים של הוריהם אינם טבולים, יכולים להקל לאכול בהם דרך ארעי כדי למנוע פגיעה בהורים. אולם הילדים יכולים להשתמש בהיתר זה בדרך ארעי בלבד, כדי שלא לקלקל את הסעודה. אבל לאחר מכן חובה עליהם לקחת את הכלים של הוריהם לטבילה, ואם התעצלו, אין להם עוד היתר לאכול בהם.[11]

בעל מסעדה או מלון שלא הטביל את כליו ורגיל לארח ישראלים, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בכלי המסעדה שלו. יש אומרים שמותר, מפני שמעיקר הדין הוא פטור מטבילתם, כי מבחינתו הם לא נועדו לאכילה אלא לעסקים, וכמו שסוחר אינו צריך להטביל את כלי האוכל שקנה, כך בעל מסעדה ומלון אינו צריך להטביל את כלי האוכל שעל ידם הוא מתפרנס. ויש אומרים שאסור לאכול בכליו, שהואיל והם נועדו לצורך אכילה של ישראלים, חובה להטבילם. כי רק כלים שנועדו למכירה פטורים מטבילה, הואיל ואין אוכלים בהם במשך שהייתם אצל הסוחר, אבל כלים שנועדו לאכילה, גם כשמשלמים על כך, נחשבים ככלי אוכל.

למעשה, בעלי מסעדות שרגילים לארח ישראלים חייבים לטבול את כלי האכילה שלהם בברכה. וכל עוד לא הטבילום אסור לאכול בהם. אולם בשעת הדחק, כאשר ההיעדרות מהסעודה תגרום למזמין צער ועלבון, והמאכלים עצמם כשרים בלא פקפוק, נכון לסמוך על דעות המקילים ולהשתתף בסעודה.[12]


[11]. לדעת רי"ד, ראבי"ה, ורבנו שמואל ב"ר ברוך, מצווה להזדרז לטבול את הכלי משום קדושה, אבל אין איסור להשתמש בכלי לפני שטבלו אותו. אולם לדעת רוב הראשונים, אסור להשתמש בכלי מאכל של ישראל שלא נטבל, ומהם: שאילתות, רמב"ם (מאכ"א יז, ג), ריא"ז, רשב"א, טור. וכ"כ רמ"א קכ, ח, שאסור להשתמש בכלי שלא נטבל אפילו דרך ארעי. יש סוברים שהאיסור להשתמש בהם הוא מהתורה (או"ז, פמ"ג), ולדעת רוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (ישועות יעקב יו"ד קכ; באו"ה שכג, ז, 'מותר'; בית אבי א, קטז; יבי"א ב, יו"ד ט, ב). ביאר רשז"א, שהאיסור מדברי חכמים כשאינו יכול להטביל את הכלי עכשיו, אבל אם יכול ומשתמש בו ללא טבילה, מבטל מצוות עשה מהתורה (טבי"כ ד, הערה ב). ולסוברים שכל מצוות טבילת כלים מדברי חכמים (לעיל הערה 1), פשוט שהאיסור לאכול בהם מדברי חכמים בלבד.

בפשטות גם לאורח אסור לאכול בכלים שאינם טבולים, וכ"כ ביחו"ד ד, מד. וכך יש לנהוג כשאפשר להימנע מההזמנה או לאכול בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. אולם כאשר יש חשש איבה, נכון להקל ולסמוך על הראשונים הסוברים שאין איסור לאכול דרך ארעי בכלים שאינם טבולים, הואיל ומדובר בדין שלדעת רוה"פ הוא מדברי חכמים (ועי' בדעת כהן רכז). וכן היקל בשו"ת בית אבי א, קטז, מפני שלדעתו איסור האכילה אינו חל על האורח, אלא רק על בעל הכלי והשואלים והשוכרים ממנו. עוד הוסיף, שהאורח אינו נחשב כל כך כמשתמש בכלים, הואיל והיה יכול לאכול את המאכלים בכלים חד פעמיים. עוד צד להיתר, שאם כבר הניחו את המאכל בצלחת, אולי אינו נחשב כמשתמש בצלחת, אלא רק מפנה את המאכל ממנה. וכ"כ באג"מ יו"ד ג, כב, לגבי מאכלים מוצקים.

כאשר יש ספק אם הכלים טבולים, והשאלה על כך עלולה להעליב, אפשר להקל שלא לשאול משום ספק ספיקא: א) אולי הוטבלו, ב) אולי הלכה כסוברים שמותר לאכול בכלים לא טבולים, ואולי הלכה שאורח רשאי לאכול בכלים לא טבולים (כיוצא בזה היקל מהר"ש ענגיל ו, נו, בספק טבולים וספק חייבים בטבילה).

[12]. נחלקו לגבי מסעדות ובתי מלון שבבעלות ישראל. הפוטרים: דרכי תשובה קכ, ע; פח; מנח"י א, מד; יחו"ד ד, מד. והמחמירים: לבושי מרדכי יו"ד פג; עמק התשובה א, קכא; אג"מ יו"ד ג, כב. ויש מקום לומר שדרכי תשובה ודעימיה הקלו במסעדות שרוב הסועדים בהם היו גויים, אבל כאשר הרוב ישראלים, אף הם היו מסכימים שחובה להטביל את הכלים בברכה. וכיוון שסברת המקילים קשה, יש לחייב את כלי המסעדה בטבילה. ונראה שכאשר בעל המסעדה יכוון במלאכתו גם לשם שמיים, לשמח את אורחיו במאכליו, לכל הדעות יוכל להחשיב את כליו ככלי אוכל, ויוכל להטבילם בברכה. למעשה, הקובע סעודתו במסעדה או מלון שיש חשש שלא הטבילו את הכלי, חייב לשאול על כך, ואם לא טבלו, לא יאכל בכלים שלהם. אמנם בדיעבד, אם ייגרם לבעל הסעודה צער ועלבון, יסמוך על המתירים לאכול בכלים שלא הוטבלו.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן