ה – הברכה ודין קטן וגוי להטבלה

לפני הטבלת הכלים מברכים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים”. ואם הוא כלי אחד: “על טבילת כלי” (שו”ע יו”ד קכ, ג).

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו”ע קכ, יד).[6]

גם גוי כשר לטבילת הכלים, אבל כיוון שהוא אינו חייב במצווה, הוא אינו יכול להעיד על קיומה, וגם אינו יכול לברך על קיומה. לפיכך, אין לשלוח גוי לטבול את הכלים. אבל ישראל יכול להיעזר בגוי באופן שהישראל יברך ויטבול את הכלי הראשון, ואח”כ יבקש מהגוי לטבול את שאר הכלים תוך שהישראל יביט ויראה אותו טובל את כל הכלים (שו”ע קכ, טו).

ברוב המקוואות מכינים מקווה מיוחד לטבילת כלים, ואזי יש להקפיד לטבול את הכלים דווקא בו, ראשית, כדי להימנע מהחשש שאחד הכלים ייפול למקווה, ויפצע את רגלי הטובלים. שנית, מפני שיותר מהודר לברך בסמוך אליו.[7]


[6]. ככלל אין סומכים על עדות ילד במצווה מהתורה, וכיוון שמצוות הטבלת כלים מהתורה, אין סומכים עליו. לפי זה כתב רע”א שלכאורה היה אפשר לסמוך עליו בטבילת כלי זכוכית שמצוותם מדרבנן. אולם לתוס’ (עירובין לא, ב, ‘כאן’) דווקא בדבר ששייך לקטן אפשר לסמוך עליו בדין דרבנן, אבל לא בשליחות לטבול כלי של הוריו. ע”כ. ולפמ”ג או”ח תנא, מש”ז י, גם בזכוכית אין להקל הואיל והוחזקו באיסור.

כשם שטבילת נידה אינה צריכה כוונה, כך אין צריך כוונה בטבילת הכלי, שאם הכלי נפל למקווה בלא כוונה וראה זאת ישראל, הכלי נטהר (ערוה”ש קכ, יב).

[7]. בעבר, אסור היה לברך במקוואות, כי היתה בהם זוהמה, מפני שבאותו חדר התרחצו ולא היו צינורות שניקזו את הלכלוך כבימינו, ולכן, למרות המרחק, נהגו לברך את הברכה מחוץ למקווה ובלא להפסיק בדיבור נכנסו וקיימו את הטבילה (עי’ מ”ב פד, ד; יבי”א ח”ב יו”ד יד). אולם כיום המקוואות נקיים, ולכן אף שככלל אין לומר דבר שבקדושה במקום שרגילים להיות עירומים (שו”ע או”ח פד, א), ברכת הטבילה ששם מקומה – מותר לברך. אבל ברור שמהודר יותר לברך בסמוך למקווה הכלים שבחוץ.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן