כלי שישראל קנה מגוי, כל עוד הוא אינו מתכוון להשתמש בו לצורכי אכילה, אינו צריך להטבילו. לפיכך, סוחר ישראל שקנה כלי אכילה מגוי לצורכי מסחר, אינו צריך להטבילם, אבל ישראל שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם. וכן הסוחר, אם יחליט לקחת כלי ממלאי הסחורה שלו לצורך שימושו, יתחייב להטבילו.
כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, ונמכר לסיטונאי גוי, שמכרו לסוחר ישראל, וקנה אותו ישראל לצורכי אכילה, חייב להטבילו, הואיל והיה זמן שהכלי היה בבעלות גוי (שו"ע קכ, יא).
כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, גם אם כל הפועלים במפעל גויים, הכלים פטורים מטבילה, כיוון שהפועלים שכירים, והכלים שייכים לישראל בלבד (ערוה"ש קכ, נח; דרכ"ת פא).
כלי שיוצר במפעל ששותפים בבעלותו ישראל וגוי, כיוון שגם הגוי שותף בבעלות על המפעל, ישראל הקונה ממפעל זה כלי – חייב להטבילו בברכה. לפיכך, הקונה כלי שיוצר בחוץ לארץ צריך לטובלו בברכה, שכן רובם המוחלט של המפעלים בחוץ לארץ שייכים לגויים, או לכל הפחות גויים שותפים בבעלותם. אבל הקונה בארץ בחנות של ישראל כלי שיוצר במפעל של ישראל, אינו צריך לטבול את הכלי, מפני שבלא סיבה מיוחדת, אין לחשוש שאולי באחד השלבים הכלי היה שייך לסוחר גוי. ונכון שבעלי החנויות יבררו היטב את מקור הכלים שהם מוכרים, כדי שיוכלו ליידע את הקונים אם עליהם להטביל את הכלים בברכה, ובלא זאת הם אינם משרתים את הקונים כראוי.[8]
כלי שישראל וגוי קנו בשותפות מגוי, אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות ישראל. ואם הישראל יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה (רמ"א קכ, יא; ש"ך כו). כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה, ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, כיוון שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.
גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא הופך לישראל גם הכלים שברשותו נטהרים עמו.[9]
מפעל ישראל שהנפיק מניות ואת חלקם קנו גויים, כליו אינם צריכים טבילה, הואיל ואין לבעלי המניות שותפות בניהול המפעל, אלא המפעל חייב להם אחוזים משוויו (פנה"ל פסח ג, ג). כלים שיוצרו על ידי חברה בע"מ של גויים – חייבים בטבילה, ואף שהבעלות שלהם בערבון מוגבל, בפועל החברה ברשות גויים ושייכת לגויים.
[9]. הראשונים והאחרונים לא כתבו שגר צריך לטבול את כליו, ומשמע שכליו אינם צריכים טבילה אלא הם נטהרים עמו. וכ"כ ב'שם משמואל' (מטות תרעח) בשם אביו ה'אבני נזר'; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה, ומהם: דרכי תשובה קכ, ד, בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח, וכמה מרבני הדור האחרון כתבו להטבילם בלי ברכה. אולם למעשה אין לחוש לזה, כפי שעולה מכל הראשונים והאחרונים ומהסברה. כלים השייכים למוסדות המדינה חייבים טבילה בברכה, כמובא בהר צבי יו"ד קט; וטבילת כלים ג, ו, בשם רשז"א.
