ז – הלכות בית כנסת

א – מצוות בניית בית כנסת

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד בית שבו יתכנסו להתפלל, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואף שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לייחד בית לעבודת ה' והשראת שכינתו בישראל. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). שהקדושה השורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.^[1]

במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, הצורך בבית הכנסת גבר. ואף כיום ששבנו לארצנו, כיוון שבית המקדש עדיין חרב, בתי הכנסת ובתי המדרש משמשים כ'מקדש מעט'. כלומר, בנוסף לכך שבהם מתכנסים לתורה ותפילה, הם גם משמרים את זיכרון התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש.

כיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם בלא מניין מצווה להתפלל בבית הכנסת, לפיכך גם מי שאיחר לתפילה במניין, טוב שיתפלל בבית הכנסת (ברכות ו, א; שו"ע או"ח צ, ט).

נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כ'מקדש מעט', שממשיך את קדושת המקדש לקהילה.

כיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, על כל הקהל מוטלת חובה לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, נציגי הציבור יכולים לחייבם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א). בדרך כלל חלוקת התשלומים נקבעה לפי העושר, העשירים שלמו יותר, והעניים פחות. ויש קהילות שקובעות תשלום שווה לכל אדם שמתפלל בבית הכנסת. ויש קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, ולעיתים אף מעלים את המחיר של המקומות הקדמיים, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות.

בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ, ב).

ב – אחדות ישראל בבית הכנסת

לעיתים מתעוררת שאלה, כאשר ישנו בית כנסת אחד באזור, ומקצת מן הקהל רוצים להקים לעצמם בית כנסת אחר, האם גם במקרה כזה ישנה מצווה להקים בית כנסת, או שמא המצווה היא דווקא להישאר ולהתפלל ביחד?

תשובה: אם בית הכנסת הקיים צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, מצווה להקים בית כנסת נוסף. אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל תושבי האיזור, עדיף להישאר ביחד, מפני שככל שיגדל מספר המתפללים בבית הכנסת, תהא התפילה מהודרת ומכובדת יותר, שנאמר (משלי יד, כח): "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". בנוסף לכך האחדות היא ערך עליון, וכפי שאמרו חז"ל, שבזמן שישראל מאוחדים אפילו אם יש בהם חטאים, הקב"ה מסייע בידם לנצח את אויביהם. אבל כשיש ביניהם פירוד, מחלוקת ולשון הרע, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב"ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם (עי' דברים רבה ה, ו).

לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו נוח יותר להתפלל במניין קטן שינהג בדיוק לפי נטיית ליבם, עדיף שכל אחד יוותר מעט כדי לשמור על אחדות הקהילה (מ"א קנד, כג, בשם רא"ם ומשפטי שמואל). ואף שמו של בית הכנסת נקרא על שם האחדות, שהוא מכנס את כולם יחד.

אבל אם המציאות היא, שלא ניתן להתגבר על הבדלי ההשקפות והנטיות, שגורמים למריבות וקטטות אודות סגנון התפילה והכיבודים, עדיף שייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ"ב קנ, ב, עפ"י רדב"ז ח"ג תע"ב).

ולפעמים מבחינה עניינית ראוי להקים כמה מניינים באותו בית כנסת. מניין אחד למאריכים ואחד למקצרים, אחד לאלו שרוצים שכל החזנים יהיו זקנים ומנוסים, ואחד לאלו שרוצים לשתף את הנוער בתפילה. במקרים כאלו אין להתנגד להקמת מניינים נוספים, אלא שיש לשקוד על קיום תפילות ואירועים כלליים שבהם כל הציבור יתאחד. וכדי שהדברים יסודרו כהלכה, רצוי מאוד שהרב המקומי יהיה שותף מלא בעיצוב המניינים השונים, תוך הדגשת האחדות היסודית שבין כל חברי הקהילה (ראו פניני הלכה תפילה ו, ו).

ג – סגולות בית הכנסת לקיום האומה ולאריכות ימים

כדי להבין את ערכו העצום של בית הכנסת, צריך להתבונן בעובדה ידועה בתולדות העמים: קיומו של עם תלוי בארצו, ולכן כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה. העם היחיד שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל. במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת, שכן בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל. וכמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אֱלוֹהִים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ופירש רבי יצחק: "מקדש מעט" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). וכך למרות כל הצרות והגלויות יכולנו להמשיך ולקיים את זהותנו הלאומית, שהביטוי העיקרי שלה הוא האמונה כי ה' הוא האלוהים ועתידים אנחנו לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. ועל כן אמרו חז"ל שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי (מגילה כט, א. ועי' ליקוטי הלכות ביהכ"נ ג).

וכך מסופר בתלמוד (ברכות ח, א), שכאשר שמע רבי יוחנן, שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזִקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר (דברים יא, כא): "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם", היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ. כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו שהועיל להם שיאריכו ימים. נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל, וכן למדנו שבזכות ההתקשרות לבית כנסת זוכים לאריכות ימים.

וכן סיפרו חז"ל על אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו, רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח, לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (ילקו"ש תת"ק).

כיוון שבית הכנסת הוא מקום קדוש, שבו מתגלה האמונה בה', כל היושב בבית הכנסת בכובד ראש, מקיים מצווה, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתפלל ולומד בבית הכנסת שיש בידו מצווה (שו"ע קנא, א, עפ"י מגילה כח, ב).

ד – מיקומו של בית הכנסת

כיוון שבית הכנסת הוא מקדש מעט, ובו שורה השכינה, קבעו חז"ל שצריך לקבוע את מקומו בגובהה של עיר. כלומר, יש לבנותו על המקום הגבוה ביותר שבאותו ישוב, כדי להמחיש לעיני כל שזה הבניין המכובד והחשוב ביותר. ואם בונים בעיר כמה בתי כנסיות, צריך לבנות כל בית כנסת על המקום הגבוה ביותר שבאזור הסמוך אליו.

ואסור שיהיה בניין אחר גבוה מבית הכנסת, ואמרו חז"ל (שבת יא, א): "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת, לסוף חריבה, שנאמר (עזרא ט, ט): 'לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו'".

סוד נצחיותו של עם ישראל נעוץ בכך שידע תמיד שערכי הרוח והנצח קודמים לכל, לשם כך היו מוכנים בני עמנו לסבול יסורים קשים ולקדש את ה' ובלבד שלא לנטוש את אמונת הנצח. בזכות דבקותנו באמונה הנצחית, גם קיומנו נצחי, וכל התהפוכות ההיסטוריות לא יכלו לנו. עמים רבים קמו ונעלמו, ועם ישראל חי וקיים. אמונה זו צריכה להתבטא גם במיקומו ובבניינו של בית הכנסת, שהוא צריך להיות הבניין הגבוה ביותר. הבתים שבהם אנו אוכלים, שותים וישנים, משמשים אותנו בעיקר לצרכי השעה והחומר, ואילו בבית הכנסת אנו נפגשים עם ערכי הנצח. ולכן אמרו חז"ל שעיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לבסוף תיחרב, שכן במקום שבו נותנים עדיפות לחומריות על פני הרוחניות, אין בכוח הרוחניות לבטא את הנצח, ועל כן סופו שיחרב.

אלא שכיום התעוררה בעיה, עם השתכללות הטכנולוגיה והמדע, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, ורבים מעדיפים להצטופף בערים. כדי לשכן את כולם יש צורך שהולך וגובר, לבנות בניינים רבי קומות שבהכרח יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת. השאלה – האם יש בדבר איסור?

כתב על כך אחד מגדולי הראשונים, ה'מאירי', בפירושו למסכת מגילה, שהאיסור לבנות בתים שיהיו גבוהים מבית הכנסת, הוא דווקא כאשר בתים אלו נבנו לשם פאר וכבוד, שאז ישנה פגיעה בכבודו של בית הכנסת, אבל אם הסיבה לבניין הבתים הגבוהים, כדי לאפשר איכלוס משפחות רבות יותר, אין בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת, והדבר מותר לכתחילה. ונראה שגם ה'ערוך' והר"ן והרמב"ם הסכימו לעיקרון שבסברתו, וכן כמה אחרונים הזכירו את ה'מאירי' להלכה. לפיכך, אין כיום איסור לבנות בית גבוה מבית הכנסת, כאשר מטרת בניינו לאפשר בניית דירות רבות או משרדים לצורך עבודה.^[2]

אך כמובן במה שאפשר אנו מחויבים לכבד את בית הכנסת. ראשית, יש לעשות כל מאמץ שבית הכנסת ייבנה על המקום הגבוה שבאותו איזור. שנית, יש לבנותו בצורה המכובדת והמפוארת ביותר, כדי להראות ולהמחיש שהוא המקום החשוב עבורנו, יותר משאר מבני הציבור והתרבות. וכן מפואר יותר מן הבתים שבנו לעצמם בני הקהילה.

ה – שלא לסתור בית כנסת

הואיל וקיומו של בית הכנסת הוא דבר נחוץ ממדרגה ראשונה, אסרו חכמים לסתור בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. כלומר, גם כאשר ישנה תוכנית ברורה, להחריב את בית הכנסת על מנת לבנות אחר במקומו, ובינתיים יש להם מקום זמני להתפלל בו – חששו חכמים שמא יארע להם אונס והם ייאלצו להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית הכנסת לצרכים אחרים, ולבסוף יתרשלו מלבנות את בית הכנסת החדש. לכן קבעו שרק לאחר שיגמרו לבנות את בית הכנסת החדש יוכלו לסתור את בית הכנסת הישן או למוכרו.

אבל אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת ויש חשש שכתליו יתמוטטו, יסתרו אותו מיד, ויזדרזו לבנות בית כנסת חדש במהירות מירבית, בעבודה רצופה ביום ובלילה, עד שיוכלו הקהל לשוב ולהתפלל בו. מסופר על רב אשי, אחד מגדולי האמוראים, שהיה תלמיד חכם גדול ועשיר מופלג, שפעם ראה סדקים בכתלי בית הכנסת שבעירו, וכיוון שהיה חשש שמא יתמוטט ויסכן את האנשים הנמצאים בו, ציווה להחריב את בית הכנסת ומיד לבנותו. וכדי שלא יתמהמהו בבנייתו, העביר את מיטתו למקום בית הכנסת, ולא חזר לישון בביתו עד אשר גמרו לבנות את בית הכנסת (ב"ב ג, ב; שו"ע או"ח קנב).

גם כאשר צריכים להרחיב את בית הכנסת, יבנו תחילה את הכותל החדש, ורק לאחר מכן יפרקו את הכותל הישן. באופן כזה שלא יהיה רגע שבית הכנסת לא יהיה בנוי וסגור מארבע רוחותיו. ורק כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה בדרך הזאת, מותר לפרק תחילה את הכותל הקיים ולבנות במהירות המירבית את הכותל החדש (באו"ה שם ד"ה 'דינא', עפ"י דעת הרא"ש והרמב"ם).

בחוץ לארץ, לעיתים תכופות קהילות שלימות נדדו ממקומן, ובתי הכנסת נשארו שוממים ללא מתפללים. במצב כזה הורו הפוסקים שמותר למכור את בית הכנסת. על ידי מכירה זו הבניין יוצא לחולין ואילו הכסף שיקבלו תמורתו מקודש, וצריכים לקנות בו בית כנסת אחר, או שאר תשמישי קדושה, כארון קודש או ספרי קודש (מ"א קנג, יב, מ"ב קנג, יא, לג).

ואף-על-פי שבית הכנסת יוצא לחולין ומותר להופכו למשרד וכדומה, יש להיזהר שלא להשתמש בו לדברים מגונים, ולכן אסור להופכו לבית כסא או בית מרחץ, וכן אין לבצע בו עבודות מגונות כעיבוד עורות (שו"ע קנג, ט).^[3]

ו – מהו בית כנסת וכיצד מתנהגים בתוכו

בית הכנסת הוא מקום קדוש, שנקרא גם 'מקדש מעט', ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

כל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, לתפילה ולהתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.

יש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו"ע קנא, ו-ט). ואסור לירוק בתוכו. אמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום היריקה נחשבת כלא מנומסת, וגם בבתים פרטיים נזהרים שלא לירוק, ולכן אסור לירוק בבית הכנסת (עפ"י הגמ' ברכות סג, א).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. וגם כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם.

אדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).

אמנם לא כל מקום שמתפללים בו נחשב בית כנסת. כדי שמקום מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים: האחד, שדעת בעלי הבית לייעד אותו לבית כנסת. השני, שיתחילו להתפלל בו. לכן, בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני בית כנסת, ומותר לשחק ולאכול ולשתות בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בתוכו – חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו"ע או"ח קנג, ח).

קהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, וחבריה נוהגים בינתיים להתפלל בשבת במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם הספורט של בית הספר המקומי – אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך, ולכן מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו כמה תפילות. כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו. אלא שחובה עליהם לפרוס וילון שישמש מחיצה בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית הכנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ארון הקודש (שו"ע יו"ד רפב, א; מ"ב או"ח קנא, יד, ושעה"צ יג).

ז – בית מדרש, קדושתו וכיצד נוהגים בו?

קדושת בית מדרש שנועד ללימוד תורה, מרובה מקדושת בית כנסת שנועד לתפילה, מפני שמצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות התפילה. ואע"פ כן כיוון שבבית המדרש לומדים במשך כל היום, בכמה דברים ניתן להקל בבית מדרש יותר מאשר בבית כנסת. למשל, בבית כנסת אסור לאכול או לשתות, מפני שיש בזה קלות ראש, אבל בבית מדרש התירו לחכמים ולתלמידיהם לאכול ולשתות, מפני ביטול תורה. שכן הלומדים שוהים בבית המדרש שעות ארוכות, ואם בכל פעם שיצטרכו לאכול או לשתות ייאלצו ללכת לביתם, יגרום הדבר לביטול תורה. לכן התירו להם חכמים, לאכול ולשתות בבית המדרש, כדי למנוע מעצמם ביטול תורה (שו"ע קנא, א; מ"א סק"ב).

אבל בישיבה, שחדר האוכל שלה סמוך לבית המדרש, אין לאכול בתוך בית המדרש, מפני שאין בדבר צורך. ואפילו מים אין לשתות בבית המדרש, כאשר ניתן לשתותם מחוץ לבית המדרש, בלי שהדבר יגרום לביטול תורה. ותלמידים שרוצים להכין לעצמם קפה או תה, ומעוניינים לשתותו בתוך בית המדרש כדי שיוכלו להמשיך בלימוד תוך כדי שתייתו, מותר להם לשתות בתוך בית המדרש.^[4]

וכן התירו ללומדים לנמנם מעט בבית המדרש. ואף על פי שבבית כנסת אסור לישון או לנמנם, מכל מקום בבית המדרש התירו, שהואיל והתלמידים נמצאים שם כל היום, אי אפשר שלא ינמנמו מעט. ועוד, שאם בכל שעה שהם עייפים ייאלצו לעזוב את בית המדרש, ייגרם להם ביטול תורה רב, ועדיף שינמנמו מעט ואחר כך ימשיכו ללמוד ביתר צלילות.

כשם שאסור לאכול ולשתות בבית כנסת כך גם אסור לעשן. ואמנם בבית המדרש, למי שהיה קשה ללמוד בלא לעשן, נהגו בעבר להתיר לעשן, כשם שהתירו ללומדי תורה לאכול בבית המדרש. אבל כיום, לאחר שנתגלה שהעישון מזיק לבריאות ומסכן את הנפש ממש, אסור לעשן בכל מקום, וקל וחומר במקום שהמעשן גורם נזק לסובבים אותו. וכן הורו כמה מגדולי הדור, שלא לעשן בבית המדרש, וביניהם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב.

ח – סעודות מצווה בבית הכנסת

שאלה: האם מותר לערוך בבית כנסת סעודות של מצווה, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה וכדומה?

תשובה: בתלמוד הירושלמי מסופר שהיו נוהגים לאכול סעודות קידוש החודש ועיבור השנה בבית הכנסת. מכאן שאף שככלל אסור לאכול בבית הכנסת, סעודות מצווה מותר (פסחים א, ה; סנהדרין ח, ב; שו"ע או"ח קנא, ד).

אלא שיש אומרים שרק סעודות מצווה קטנות שאין שותים בהן יין התירו בבית הכנסת. שכן המקור להיתר הוא מסעודות עיבור השנה שבהן אכלו פת וקטניות בלבד. אולם סעודות שבת, או סעודת ברית מילה, פדיון הבן וכדומה, אסור לאכול בבית כנסת, מפני שהן סעודות גדולות ששותים בהן יין. ורק מסיבת סיום מסכת, שיגישו בה אוכל פשוט, מותר לערוך בבית הכנסת (מגן אברהם קנא, ה; ולכך נוטה דעת ערוה"ש קנא, ו).

אבל לדעת הרבה פוסקים, כל סעודת מצווה עם שתיית יין מותר לערוך בבית הכנסת, ובתנאי שישמרו על קדושת המקום ולא ישתכרו. שכן היו נוהגים בשבת לקדש על היין בבית הכנסת, בשביל האורחים העניים שסעדו סעודות שבת בבית הכנסת (בן איש חי ש"א ויקרא ד; ציץ אליעזר יד, כו). בנוסף לכך, באותן קהילות שמאז ומתמיד נהגו לערוך בבית הכנסת סעודות שבת, סעודות ברית ושאר סעודות מצווה, נחשב הדבר כאילו התנו על כך במפורש, ומלכתחילה קדושת בית הכנסת לא חלה באופן כזה שתאסור עליהם לערוך את סעודות המצווה בבית הכנסת (מ"ב קנא, כ, ושעה"צ יד).^[5]

לסיכום, במקום שרגילים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, מותר להמשיך במנהגם. ובמקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר לערוך כל סעודת מצווה, ובכלל זה גם סעודת בר מצווה, וסעודת חתונה ושבע ברכות. וזאת בתנאי שייזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו משיחות בטלות וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת.

אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בתוך בית הכנסת, לכתחילה עדיף לנהוג כדעת המחמירים, שלא לערוך בתוך בית הכנסת סעודות מצווה גדולות שמגישים בהן יין. והרוצים להקל רשאים, שכן דעת הרבה פוסקים.

ט – נשיאת נשק בבית כנסת

כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה (שו"ע או"ח קנא, ו, עפ"י מהר"ם מרוטנבורג ועוד).

דין זה מבוסס על מצוות התורה, שלא לבנות את המזבח באמצעות כלי ברזל. שנאמר (שמות כ, כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". ומובא על כך במכילתא: "מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך". ועל סמך מצווה זו כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאין להיכנס לבית כנסת עם סכין ארוכה, שכן בית הכנסת נועד להאריך את חייו של האדם, ואילו הסכין לקצר.

השאלה מה יעשו חיילים ושוטרים שצריכים לשאת את נשקם עמהם, האם מותר להם להיכנס לבית הכנסת עם הרובה או האקדח?

כאשר ישנו צורך בטחוני להסתובב בכל מקום עם נשק, מותר מן הדין להיכנס עימו לבית הכנסת, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות. השאלה מה הדין כאשר מחד אין צורך בטחוני שיהיו כמה כלי נשק בבית הכנסת, ומאידך, נושא האקדח או הרובה אינו יכול להשאירו בחוץ, מפני הסכנה שמא יגנבו את הנשק והוא יגיע למחבלים או פושעים.

תשובה: במקרה של אקדח הפתרון הטוב לכסותו, שכן לדעת רוב הפוסקים אם הסכין מכוסה, אין איסור להיכנס עימה לבית הכנסת. ולכן הנושא אקדח, יסתירנו בחולצתו, או יכניסנו לתיק. וכן לגבי רובה – כאשר ניתן לכסותו – יכסהו (א"ר, וכן הגירסא ברבנו פרץ, תשב"ץ וכלבו).

ואמנם יש סוברים שגם כאשר הסכין מכוסה אסור להיכנס עימה לבית הכנסת (ט"ז קנא, ב). אבל יש מקום לומר, שגם לדעתם אם יפרקו את המחסנית מהנשק יהיה מותר להיכנס עמו לבית הכנסת. שכן דין נשק שאין בו מחסנית קל מדין הסכין, מפני שהסכין יכולה להרוג מיד, ואילו הרובה ללא המחסנית אינו יכול להרוג. לפיכך אפשר בשעת הצורך להיכנס לבית הכנסת עם רובה שפרקו ממנו את מחסניתו, גם כאשר אין אפשרות לכסותו (ציץ אליעזר י, יח).

לסיכום: לכתחילה עדיף שלא לבוא עם נשק לבית הכנסת. אבל כאשר ישנו צורך בטחוני, או שאין מקום בטוח שבו אפשר להשאיר את הנשק, אין להפסיד בעבור זה תפילה במניין, ומותר להיכנס עם הנשק לבית הכנסת, ויש להסתירו או לכסותו, ומוטב גם לפרוק ממנו את המחסנית. וכשאי אפשר לכסות את הנשק, לכל הפחות יש לפרוק מתוכו את המחסנית. וכאשר יש צורך ביטחוני שאנשים יסתובבו עם נשק טעון, אין לפרוק את המחסנית, ויש להשתדל כשאפשר לכסות את הנשק.

י – האם מותר להכניס כלב נְחִיָה לבית כנסת?

עיוורים רבים נוהגים כיום להיעזר בכלבי נְחִיָה, המאולפים לסייע להם כדי שלא יכשלו בדרכם. והתעוררה שאלה, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת?

הרב משה פיינשטיין התיר על סמך כמה מקורות מדברי חז"ל, שמשמע מהם שהיו רגילים להכניס לבית המדרש בעלי חיים. ועוד, שהואיל והעיוור זקוק מאוד לכלבו, מן הראוי להקל בדבר, כשם שהקילו בכמה דברים נוספים בדיני בית הכנסת. אך הוסיף שטוב שישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הציבור (אג"מ או"ח א, מה).

ויש פוסקים שאסרו על העיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, מפני הפגיעה בכבוד בית הכנסת, ומפני שהדבר עלול להיתפש בעיני הרואים כחילול השם. ומה שהוזכר בדברי חז"ל שהיו באים לבית המדרש עם בעלי חיים, הכוונה שהשאירו אותם בחוץ. ועוד שיש חשש שמא הילדים יתעסקו עם הכלב ולא יתרכזו בתפילה. ולכן ראוי שהגבאים יתקינו עמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שהעיוור יוכל לקשור אליו את הכלב (שערים המצוינים בהלכה יג, ב; ילקוט יוסף קנא, כה).

למעשה הדבר תלוי בדעתם ואופיים של מתפללי בית הכנסת, שאם לתפישתם יש בכך הפרעה לתפילה ופגיעה בכבוד בית הכנסת, אין לבוא עם הכלב. ואם לתפישתם אין זה מפריע לתפילה ואין מכך פגיעה בכבוד בית הכנסת, אפשר להיכנס עמו לבית הכנסת ולשבת מאחור.

יא – האיסור לשבור דבר מבית הכנסת

אסור מהתורה לנתץ דבר מן המקדש או המזבח, והעושה כן עובר באיסור לא תעשה, שנאמר (דברים יב, ב-ד): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלוֹהֵיכֶם" (ספרי דברים פיסקא סא).

והואיל וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת המקדש, ובית הכנסת אף נקרא 'מקדש-מעט', אסור לשבור ממנו דבר. לכן יש להיזהר שלא לקלף בלא משים צבע מקיר בית הכנסת. וכן אסור לבעוט בקיר בית הכנסת מבחוץ, שמא יפיל בכך מעט מן הטיח שבחוץ (שאלת יעבץ ב, נד). ואף רהיטי בית הכנסת כלולים באיסור, ויש להיזהר שלא להשחיתם או לקלפם או לחרוט עליהם חריטות מיותרות (באו"ה קנב 'ואסור').

אבל מותר לקלף את הצבע כדי לסייד מחדש את בית הכנסת, וכן מותר לקדוח חורים בקירות כדי לחבר אליהם מנורות וארונות וכדומה, מפני שאין זו נתיצה אלא תיקון צרכי בית הכנסת (שו"ע או"ח קנב, א"ר, מ"ב יב).^[6]

יב – דין דירה שמעל בית הכנסת

במקומות רבים, קבעו בית כנסת בקומה הראשונה של בניין רב קומות, ובקומות שמעליו ישנן דירות רבות. השאלה האם ישנן הגבלות על הדיירים המתגוררים מעל בית הכנסת?

תשובה: אם הבניין נבנה לשם בית כנסת – יש להיזהר שלא להשתמש בעלייה שמעל מקום התפילה בשום שימוש שאינו מכובד. למשל אין לקבוע שם מקום לשינה, וקל וחומר שאין להתקין שם שירותים (שו"ע קנא, יב עפ"י מהר"ם מרוטנבורג). אבל אם הבניין נבנה כבית דירות, ורק לאחר מכן נרכשה אחת הדירות לצורך בית הכנסת – הדירות שמעליו לא נתקדשו, ואין שום הגבלה על הדיירים שמעל בית הכנסת (רמ"א עפ"י מהר"י וייל).

ואע"פ כן כמה מן האחרונים כתבו, שהרוצה לשמור את נפשו, ראוי לו שיתרחק מלגור מעל בית הכנסת (כנה"ג, מ"א, ט"ז, משפטי עוזיאל מה"ת או"ח יט).

אבל זו מידת חסידות, ומצד הדין כאשר מתחילה ייעדו את הבניין לבית דירות, ולאחר מכן קנו או שכרו דירת קרקע לצורך בית כנסת, מותר לדיירים שמעל בית הכנסת להשתמש בדירתם כבכל דירה. יתר על כן, ישנה תשובה מפורשת מאת הרמב"ם, שאפילו בבניין שנבנה מתחילה לשם בית כנסת, מותר לעשות בעלייה שמעליו בית דירה. אבל מעל למקום ארון הקודש צריך להיזהר שלא להשתמש לשינה ואכילה, אלא יניחו שם ארון. וכן כתב החיד"א, שאין לחשוש לסכנה כאשר מתגוררים מעל בית הכנסת, מפני שכל הפוסקים שחששו להחמיר בזה, לא ראו את תשובת הרמב"ם, ואילו היו רואים אותה היו חוזרים בהם (ברכ"י קנא, י; חיים שאל ח"א נו).

וכל זה נוגע לדירה שמעל בית הכנסת, אבל הדירות שבקומות הגבוהות יותר, אף שמכוונות ממש כנגד בית הכנסת, אין בהן כל חשש, ואף מול מקום ארון הקודש מותר להשתמש לשינה וכיוצא בזה (יבי"א ח"ו או"ח כו; שבט הלוי א, כז).