ה – שלא לסתור בית כנסת

הואיל וקיומו של בית הכנסת הוא דבר נחוץ ממדרגה ראשונה, אסרו חכמים לסתור בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. כלומר, גם כאשר ישנה תוכנית ברורה, להחריב את בית הכנסת על מנת לבנות אחר במקומו, ובינתיים יש להם מקום זמני להתפלל בו – חששו חכמים שמא יארע להם אונס והם ייאלצו להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית הכנסת לצרכים אחרים, ולבסוף יתרשלו מלבנות את בית הכנסת החדש. לכן קבעו שרק לאחר שיגמרו לבנות את בית הכנסת החדש יוכלו לסתור את בית הכנסת הישן או למוכרו.

אבל אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת ויש חשש שכתליו יתמוטטו, יסתרו אותו מיד, ויזדרזו לבנות בית כנסת חדש במהירות מירבית, בעבודה רצופה ביום ובלילה, עד שיוכלו הקהל לשוב ולהתפלל בו. מסופר על רב אשי, אחד מגדולי האמוראים, שהיה תלמיד חכם גדול ועשיר מופלג, שפעם ראה סדקים בכתלי בית הכנסת שבעירו, וכיוון שהיה חשש שמא יתמוטט ויסכן את האנשים הנמצאים בו, ציווה להחריב את בית הכנסת ומיד לבנותו. וכדי שלא יתמהמהו בבנייתו, העביר את מיטתו למקום בית הכנסת, ולא חזר לישון בביתו עד אשר גמרו לבנות את בית הכנסת (ב"ב ג, ב; שו"ע או"ח קנב).

גם כאשר צריכים להרחיב את בית הכנסת, יבנו תחילה את הכותל החדש, ורק לאחר מכן יפרקו את הכותל הישן. באופן כזה שלא יהיה רגע שבית הכנסת לא יהיה בנוי וסגור מארבע רוחותיו. ורק כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה בדרך הזאת, מותר לפרק תחילה את הכותל הקיים ולבנות במהירות המירבית את הכותל החדש (באו"ה שם ד"ה 'דינא', עפ"י דעת הרא"ש והרמב"ם).

בחוץ לארץ, לעיתים תכופות קהילות שלימות נדדו ממקומן, ובתי הכנסת נשארו שוממים ללא מתפללים. במצב כזה הורו הפוסקים שמותר למכור את בית הכנסת. על ידי מכירה זו הבניין יוצא לחולין ואילו הכסף שיקבלו תמורתו מקודש, וצריכים לקנות בו בית כנסת אחר, או שאר תשמישי קדושה, כארון קודש או ספרי קודש (מ"א קנג, יב, מ"ב קנג, יא, לג).

ואף-על-פי שבית הכנסת יוצא לחולין ומותר להופכו למשרד וכדומה, יש להיזהר שלא להשתמש בו לדברים מגונים, ולכן אסור להופכו לבית כסא או בית מרחץ, וכן אין לבצע בו עבודות מגונות כעיבוד עורות (שו"ע קנג, ט).^[3]