ו – מהו בית כנסת וכיצד מתנהגים בתוכו

בית הכנסת הוא מקום קדוש, שנקרא גם ‘מקדש מעט’, ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: “וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

כל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, לתפילה ולהתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.

יש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו”ע קנא, ו-ט). ואסור לירוק בתוכו. אמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום היריקה נחשבת כלא מנומסת, וגם בבתים פרטיים נזהרים שלא לירוק, ולכן אסור לירוק בבית הכנסת (עפ”י הגמ’ ברכות סג, א).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. וגם כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם.

אדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו”ע או”ח קנא, א).

אמנם לא כל מקום שמתפללים בו נחשב בית כנסת. כדי שמקום מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים: האחד, שדעת בעלי הבית לייעד אותו לבית כנסת. השני, שיתחילו להתפלל בו. לכן, בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני בית כנסת, ומותר לשחק ולאכול ולשתות בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בתוכו – חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו”ע או”ח קנג, ח).

קהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, וחבריה נוהגים בינתיים להתפלל בשבת במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם הספורט של בית הספר המקומי – אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך, ולכן מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו כמה תפילות. כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו. אלא שחובה עליהם לפרוס וילון שישמש מחיצה בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית הכנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ארון הקודש (שו”ע יו”ד רפב, א; מ”ב או”ח קנא, יד, ושעה”צ יג).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן