למדנו שמצווה להיות מתונים מאוד בדיני נפשות, ובפועל כמעט ולא בוצעו גזרי דין מוות.
הסיבה ההלכתית לכך היא, שבכל החטאים שעונשם מוות, לא היו מוציאים את הנאשם להורג, אלא אם כן העדים התרו בו לפני המעשה, כגון שאמרו לו: "דע לך שאם תחטא בחטא זה תיענש במיתה כזו וכזו בבית הדין". ורק אם אמר להם: "אע"פ כן אחטא", וחטא, ניתן להענישו במיתה בבית הדין. בנוסף לכך, הכללים של חקירת ובדיקת העדים היו קשים ומחמירים, ואם נמצאה סתירה קטנה בין עדות שני העדים, אפילו אם היתה בפרט שולי, למרות שברור לחלוטין לבית הדין שהעבירה נעשתה – מכל מקום לא היו מוציאים גזר דין מוות כל זמן שעדות העדים אינה שווה לחלוטין בכל פרטיה. לכן אפילו אנשים שחטאו בעבודה זרה וגילוי עריות היו כמעט תמיד פטורים ממיתה. וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת שסנהדרין שהיתה מוציאה להורג אדם אחד במשך שבע שנים נקראת 'חובלנית' (מכות א, י).
אולם לגבי רוצח במזיד קיים דין מיוחד. בכל עת שברור לבית הדין, שאכן אדם זה רצח במזיד את חבירו, למרות שמבחינה פורמלית, על פי כללי הלכות מיתת בית דין, לא ניתן להענישו במיתה הרגילה, שהיא הריגה בחרב. מכל מקום, מאחר שברור להם ללא צל של ספק שפושע זה רצח, היו גורמים לו שימות בדרך עקיפה. היו מכניסים אותו לכלא, ומאכילים אותו בצמצום לחם צר ומים לחץ, עד שקיבתו מצטמקת. לאחר מכן, נותנים לו לאכול כמות בלתי מוגבלת של מאכלי שעורים, ומאחר שמעיו הצטמקו – הם לא היו מסוגלים לעכל כמויות גדולות של אוכל, וכך היה גורם לעצמו באכילתו את מיתתו.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ד, ט): ש"אין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עוונות (שמצד המרידה בה') חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין…"
