יב – אמירת קדיש אחר מתאבד

שאלה יסודית בדין מאבד את עצמו לדעת, האם ראוי לומר אחריו קדיש. ידוע ומפורסם, שעניין אמירת הקדיש הוא לתועלת הנפטר ותיקון נשמתו, וזכויותיו מתרבות על ידי זה שבניו ממשיכים לקדש את ה' אחרי מותו באמירת קדיש. והואיל ומפורסם בשם חז"ל, שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, אם כן לכאורה, אין כל תועלת באמירת קדיש אחריו. וכך אכן מקובל לומר, שאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת. ואף על פי שלא נאמר במפורש בדברי חז"ל שלמאבד עצמו לדעת אין חלק לעולם הבא, מכל מקום כך מקובל במסורת ישראל. היסוד לכך הוא, שהואיל ורצח הוא משלוש העבירות החמורות ביותר, וזה שהתאבד מנע מעצמו את האפשרות לשוב בתשובה, ממילא מעמדו כרשע הגדול ביותר, ולפיכך אין לו חלק לעולם הבא.

למעשה כתב ה'חתם-סופר' (אה"ע סט), שמן הראוי לומר קדיש גם אחר המאבד עצמו לדעת. והטעם הוא, שאף הרשע הגדול ביותר, יש ביסודו איזה ניצוץ טוב, ומן הראוי לתקנו ולהעלותו לעולם הבא. מעין זה מצינו לגבי אבשלום בן דוד, שהיה רשע גדול, ומרד באביו ואף רצה להורגו, ושכב עם פלגשיו. אע"פ כן, לאחר שמת, התפלל עליו דוד המלך ואמר שמונה פעמים 'בני', כדי להעלותו משבעה מדורי גיהנם, ולהעלותו לגן עדן (סוטה י, ב). וכן אלישע בן אבויה, שהיה חכם ופרש מדרך התורה, וירד לגיהנם. מסופר על רבי מאיר שהתפלל עליו שייגמר עונשו בגיהנם, כדי שיזכה לעלות אחר כך לעולם הבא (חגיגה טו, ב). הרי לנו שתפילה וקדיש יכולים להועיל גם לרשעים גדולים.

הסיבה לכך היא, שאף רשעים שאמרו עליהם חכמים שאין להם חלק לעולם הבא, הכוונה שלכל אדם יש אפשרות לזכות על פי הדין בחלקו שבעולם הבא על ידי מעשיו הטובים, ואת זה הם איבדו, מפני שחטאו באחד מן העוונות החמורים. אבל, מכל מקום הם יכולים לזכות בעולם הבא על ידי צדקה וחסד, כאותם העניים הניזונים ואוכלים על שולחן עשירים (רבנו בחיי סוף פרשת אחרי מות). לכן ראוי מאוד שגם בנו של אדם רשע יאמר קדיש אחריו, וישתדל לתת צדקה וללמוד תורה לעילוי נשמתו, שעל ידי שבנו מקדש את ה' לעילוי נשמתו, דנים את האב לחסד ולרחמים.[2]