חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – דין המתאבד

הכלל היסודי הוא, שאין עושים למתאבד שום דבר הנוגע לכבוד המת. אבל מה שנוגע לכבוד החיים – עושים גם למי שאיבד עצמו לדעת. ונתחיל לבאר ביתר פירוט.

את מצוות הקבורה מקיימים אפילו ברשעים, ובכללם גם במי שהתאבד. הטעם הוא, מפני שאסור להשהות גופה של מת על האדמה ללא קבורה. האדם נברא בצלם אלוקים, וכל זמן שגופו מתבזה, כביכול כבוד שמיים מתבזה עימו, והעובר ומשהה את המת ללא קבורה – עובר בכמה איסורים מן התורה (סנהדרין מו, שו"ע יו"ד שנז).

אבל אין קוברים אותו יחד עם שאר המתים, משום שאין לקבור רשע יחד עם אנשים כשרים (שו"ע יו"ד שסב, ה). ויש שכתבו להרחיק את קברו יותר משמונה אמות שהם ארבעה מטרים משאר הקברים (גליון מהרש"א יו"ד שמה, גשר החיים כה, ב, ד).

אין צורך לבטל מלאכה כדי לבוא ללוות את זה שהתאבד, אבל מי שפנוי יכול לבוא להלוויה. לאחר הקבורה בצאתם מבית הקברות, עומדים המלווים בשורה ומנחמים את קרובי המת, שזהו כבוד החיים ולא כבודו של המתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; גשר החיים כה, ב, ג).

לגבי הקריעה, יש להקדים תחילה, שעל פי ההלכה כל הרואה יהודי בעת פטירתו חייב לקרוע את חולצתו, כאות אבל וצער על צאתה של הנשמה, שזהו דבר כואב כשרפתו של ספר תורה (שבת קה, ב). בנוסף לכך, כל המתאבלים על המת – חייבים לקרוע את בגדם. אולם על אדם שאיבד את עצמו לדעת, אמרו חז"ל שאין לקרוע. נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, מי אינו קורע. לדעת הרמב"ן ובעל הטור, אלו שרואים את מעשה ההתאבדות אינם קורעים, אבל קרובי משפחת המתאבד קורעים עליו את בגדם. לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא, שאסור לקרובי המשפחה של המתאבד לקרוע עליו את בגדם. ב'שולחן-ערוך' נפסק שהלכה כרמב"ם, ואף קרובי המשפחה של המתאבד אינם קורעים עליו.

וכן לגבי ישיבת שבעה נחלקו הפוסקים, לדעת הרמב"ן קרובי המשפחה של המתאבד יושבים עליו שבעה, מפני שזהו כבודם להתאבל על קרוב משפחתם. אולם לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אין יושבים עליו שבעה, משום שישיבת שבעה היא לכבוד המת, ואין לכבד את מי שהתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; ש"ך סק"ב).

למעשה, ההלכה כדעת הרמב"ם, שכן ה'שולחן-ערוך' פסק כמותו. בנוסף לכך, בכל מחלוקת בענייני אבלות, הכלל הוא שהלכה כדברי המקל. אלא שכתב אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל תשובות 'חתם-סופר' (יו"ד שכ"ו), שבמקום שיש צער ובזיון למשפחה, והם חפצים לקרוע ולשבת שבעה אחר קרובם שהתאבד, מותר להורות להם לקרוע ולשבת שבעה עליו. וכן נוהגים.

אבל לגבי הספדים, לדעת כל הפוסקים, מאחר שמטרת ההספד היא לחלוק כבוד לנפטר, בשום פנים אין להספיד את זה שאיבד עצמו לדעת.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן