לכאורה נראה, שיחס ההלכה כלפי מעשה התאבדות הוא כפול. אבל האמת היא שיש הבדל בין ההתייחסות העקרונית להתאבדות, לבין היישום בפועל של ההלכה. היחס העקרוני הוא שזה העוון החמור ביותר, והמתאבד הוא רשע גמור, ואין לעשות דבר לכבודו. אולם בכל מקרה ומקרה לגופו, הנטייה היא לנסות לבדוק האם ניתן להוציא את זה שהתאבד מן הגדרים החמורים והנוראים של מאבד עצמו לדעת. ולכן למעשה דנים את רוב האנשים שנראה שהתאבדו, כמתים רגילים, שכל מנהגי האבלות נוהגים לגביהם.
ראשית, רק כאשר ברור במאה אחוזים שאכן אותו אדם התאבד, דינו כמאבד עצמו לדעת, אבל אם עדיין נותר ספק, ואפילו קל, שמא מת מחמת תאונה או מעשה שאינו זהיר, אזי דנים אותו כמת רגיל. לכן גם אם רואים אדם שכל הסימנים מצביעים על כך שירה בעצמו, הואיל ואין ודאות גמורה שאכן ירה בעצמו בכוונה, ויש סיכוי מסוים שמא נפלט לו כדור, על כן דינו כמת רגיל. ורק אם אמר לפני כן שהוא עומד להתאבד, או שהשאיר אחריו מכתב, דינו כמאבד עצמו לדעת (שו"ע יו"ד שמה, ב). ויש אומרים שאפילו אם אמר שבכוונתו להתאבד, אם לא עשה זאת מיד לאחר דיבורו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, שאולי חזר בו, ולבסוף מת בלא כוונה (מהרש"ל, חת"ס יו"ד שכו).
ויש אומרים, שדין מאבד עצמו לדעת, חל רק אם ההתאבדות נעשית על ידי פעולה שמיד לאחריה מתים, כגון אדם שיורה לעצמו בראשו. אבל אם ההתאבדות נעשתה על ידי פעולה שעד לרגע המוות עוברים מספר רגעים – אין דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, כי יתכן שלאחר מעשה ההתאבדות הספיק לחזור בתשובה. על פי דעה זו, אדם שהתאבד על ידי טביעה בנהר, דינו כמת רגיל, משום שיתכן שלאחר שנפל לנהר והתחיל להיחנק חזר בו והרהר תשובה אך כבר לא יכל להציל את עצמו. כמו כן מי שהתאבד על ידי חיתוך הוורידים, יתכן שבאותם רגעים שנותרו עד למותו התחרט על מעשהו הנמהר, ומחמת ספק זה מתייחסים אליו כאל מת רגיל (גליון מהרש"א על שו"ע יו"ד שמ"ה; גשר החיים כה, ג, ב). לעומת זאת, יש חולקים על כך וסוברים, שאף אם התחרט אחר-כך, אין זה מועיל, כיוון שאין זו חרטה אמיתית, ורק מפני כאביו ופחדיו חזר בו (תשובה מאהבה ח"ג ת"ט; זרע אמת ג, קנז).
לפעמים ניתן לדון את המתאבד לכף זכות, על ידי שנטען שאולי נטרפה דעתו והתאבד בלא מחשבה צלולה, ואזי אין לדונו כרשע, משום שלא היה אחראי למעשיו באותה שעה. למשל: אדם שהתייסר בייסורים נוראים עקב מחלה קשה, יתכן שדעתו נטרפה, ומתוך כך שם קץ לחייו. דוגמה נוספת: יתכן שאדם שנמצא במתח גדול, שמע רעש מפחיד, וכיוון שבאותה שעה היה שרוי בחרדה, חשב לעצמו שאולי אלו מחבלים שבאים להורגו, ומרוב פחד העדיף להתאבד מאשר ליפול בידיהם. כמו כן, ניתן לטעון שאדם שסבל מגידול בראשו, נפגע במוחו עד שלא היה אחראי למעשיו. בכל המקרים האלו, ניתן לדון את המתאבד לכף זכות ולהקל בדינו, ולא לנהוג בו כדין המאבד עצמו לדעת.[3]
לסיכום, בכל עת שניתן להטיל ספק שמא המוות אירע על ידי תאונה או שמא המתאבד חזר בו לפני מותו, או שלא היה בדעה צלולה, מתנהגים כלפיו כאל מת רגיל. ואע"פ כן, בכל המצבים הללו, נוהגים שלא להרחיב בהספדו.
