ישנם שלושה סוגים של מעשים בשגגה: האחד, הוא שגגה שנעשתה מתוך פשיעה. השני, שגגה גמורה. והשלישי, שוגג שקרוב לאונס.
השוגג שקרוב לפשיעה, הוא זה שלא נזהר במעשיו ועשה דבר מסוכן, ולבסוף נהרג אדם ממעשיו. למשל: מי שזרק אבן לרשות הרבים, ופגעה באדם והרגתו, או מי שמפיל כותל באמצע היום לכיוון הרחוב. אף-על-פי שלא התכוון להרוג, כיוון שמלכתחילה עשה מעשה חמור, בחוסר זהירות מחפיר, לכן מעשהו נחשב לשגגה הקרובה לפשיעה, ודינו חמור יותר, שאין עיר המקלט מועילה לכפר לו. לכן, אם היה גואל הדם מוצאו והורגו, היה פטור מכל עונש (רמב"ם הל' רוצח ו, ד-ו).
השוגג הרגיל, הוא זה שנזהר באופן סביר, ובכל זאת קרה שהרג אדם. למשל: בעת שהניף את הגרזן להכות בעץ, מתוך תנופת ההכאה ניתק הברזל מהידית, ופגע בראשו של חבירו והרגו, וכן אם ירד בסולם ולפתע נשבר שלב ונפל על אדם אחר והרגו. בכל אלו הוא נחשב לרוצח בשגגה. מחד ברור, שאין בו פשיעה, ומאידך מסתבר, שאם היה נזהר יותר, לא היה הורג את חבירו. לכן עונשו שיגלה לעיר המקלט עד למות הכהן הגדול.
השוגג הקרוב לאונס, הוא זה שגם אם היה נזהר מאוד, לא היה יכול למנוע את ההרג. למשל: אדם שהפיל כותל בתוך חצרו, ובלא רשותו נכנס לשם אדם, ופגעה בו אבן והרגתו. או אדם שהתכוון להניף גרזן, ובעת שהרים את הגרזן כלפי אחוריו, ניתק לפתע הברזל ועף לאחוריו ופגע שם באדם והרגו. וזה מקרה נדיר, מפני שאת הרמת הגרזן עושים בלי כוח רב, ונדיר מאוד שהברזל יינתק אז מהידית ויעוף. במקרים כאלו, השגגה קרובה לאונס, משום שלא ניתן לצפות בהם את הסכנה וקשה על כן לנקוט באמצעי זהירות כדי למונעה. לכן ההורג בשגגה הקרובה לאונס פטור מגלות לעיר המקלט, וכמובן שאסור לגואל הדם להורגו (עפ"י הרמב"ם שם ו, יא-יד).
מכל מקום, ברור שגם אדם שהרג באונס, מן הראוי שיתעורר לתשובה. מפני שעצם העובדה שמן השמיים נתגלגל לידיו דבר נורא שכזה, סימן הוא שיש בו פגם, ועליו לתקן את דרכיו.
