ג – שידוכים

א – ערך החיים הזוגיים

יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שיש להם ייעוד לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, וכמו שנאמר בהמשך (ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".

לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. ואדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). "וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח"ב רסה, א). ולכן רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.

צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).

כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם, מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". וזו המשמעות העמוקה של מצוות עונה, לפיה מצווים בני הזוג לשמח זה את זה ככל יכולתם, ולבטא בכך את האהבה ואת האחדות שביניהם. זה האתגר העומד לפני כל בחור – למצוא את בת זוגו ולבחור בה, וזה האתגר העומד בפני כל בחורה – לבחור את בן זוגה, ולהתחתן בקדושה כדת משה וישראל. בכך הם משלימים את עצמם ואת העולם, ומתוך כך הם גם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו ולהיות שותפים עם ה' בהולדת נשמות חדשות.

ב – תהליך ההתאחדות

כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר בדרך כלל התודעה של אחדותם הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש"אדם מחזר אחר אבידתו" (קידושין ב, ב). לכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.

כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. ולכן כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.

מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה במדרגה גבוהה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, שנאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואילו החומר שממנו האשה נבראה, במדרגה גבוהה יותר, שכן הוא נלקח מהאדם, שנאמר: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". ועוד הוסיף ובנה את האשה באופן מיוחד ליפותה, שנאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (עירובין יח, א). לכן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.

כוחו של האיש בדרך כלל גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. וכיוון שסדר העולם שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח"כ הצד הפנימי, בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר אחר אשתו ומקדש אותה. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו ולהופכה לדבר שלם, מעמדה במשפחה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.^[1]

ג – רגש ושכל בבחירת בן הזוג

ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. אם רק לפי השכל כדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את בן הזוג, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם לפי הרגש כדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שיחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו.

וכן מצינו בדברי חז"ל, מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עי' יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שאפילו במקום וזמן שנוהגים שההורים משדכים את בניהם ובנותיהם, חובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי שיראו אם יוכלו לאהוב.

בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, מסתבר שרגשותיו יטעוהו בבחירת בת זוגו, כגון שהוא יחזר אחר אשה בעלת יופי חיצוני מכזב שעומד בסתירה לאופייה, או אחר אחת שאפשר לבלות איתה בחוץ אבל בתוך הבית החיים איתה יהיו דלים מאוד. וכן בחורה שמידותיה רעות תעדיף בחור מוחצן שיודע לעשות רושם, ואולי אפילו יצליח להיות עשיר, אבל מידותיו אינן טובות, והחיים איתו לא יהיו טובים ומשמחים.

גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, כי האנשים שונים והכל תלוי באופי ובכישרונות המיוחדים, וממילא מה שמתאים לפלוני אינו מתאים לאלמוני. אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג (כמובא בהלכה הבאה), ועל פי הכללים האלו יש להחליט. ומי שנוטה להתלבט, כדאי שיתייעץ עם אדם חכם ומנוסה שמכיר אותו היטב.

ד – המתקשים להחליט

יש אנשים שמטבעם מתקשים להחליט, אפילו קניית בגד כרוכה אצלם בהתלבטות רבה מהמקובל, והחלטות גורליות קשות עליהם מאוד ומטילות עליהם פחד גדול. וכך בכל פעם שהם מגיעים לקראת החלטה להינשא, כדי לברוח מהצורך להחליט, הם מתחילים להעלות ספקות וטיעונים נגד, והפחד גדול כל כך עד שהרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. בעיה זו גוברת מאוד אצל רווקים ורווקות מבוגרים. והעצה לגביהם להגביר את מקומו של השכל, שכל זמן שעל פי השיקולים השכליים ההצעה טובה ונעים להם להיות עם בן הזוג, למרות שמבחינה רגשית יש להם ספקות, מצווה עליהם להתחתן, ובמשך הזמן יזכו לשמחה העצומה שבנישואין. ויש כאלה שסובלים מחרדות קשות עד שבלא כדורי הרגעה לא יצליחו לעבור את מחסום ההחלטה להתחתן. הם יעדיפו להיפרד ובלבד שיינצלו מסבל החרדות. ומצווה על בחורים ובחורות שסובלים מזה לפנות לרופא נפש וליטול כדורי הרגעה כדי שיוכלו להינשא.^[2]

שאלה: האם בחור או בחורה מבוגרים חייבים להתפשר? תשובה: אפשר לקרוא לזה התפשרות. אולם באמת אין זו התפשרות, כי כאשר בוחרים בת זוג טובה אין בזה שום התפשרות אלא להיפך, חיים שלמים. כלומר, בחור צעיר שמתלהב אינו מודע לכך שבכל בחירה יש התפשרות. אולי בשכל הוא יודע שאין אדם מושלם בעולם, אבל ברגש הוא חש בצדק שחייו יהיו מושלמים. לעומת זאת מבוגר שכבר יודע שהחיים מורכבים יותר, יודע ומרגיש שבכל החלטה יש התפשרות. ולכן הוא סבור שהחיים עם בת הזוג לא יהיו מושלמים. אולם עליו לדעת, שעם כל הקשיים, אכן שלמותו תלויה בנישואיו. זאת היא השלמות האמיתית של האדם, שמתוך המציאות המוגבלת שלו הוא מתקדם ומתעלה. וככל שישקיעו יותר בטיפוח הזוגיות באהבה ושמחה כך יהיו מאושרים ושלמים יותר.

יש חושבים בטעות שהואיל ואמרו חכמים (סוטה ב, א): "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני", אין לו מה לדאוג, גם אם יעברו עליו שנים, לבסוף יקבל את זיווגו, ולכן כל זמן שלא מצא את הבחורה המושלמת עבורו, גם אם הבנות שהכיר טובות מאוד, עליו לשמור את עצמו לבת פלוני היפה והמושלמת שלו. אולם עמדתם מוטעית, ובטענות של 'אמונה' כביכול, הם פוגעים בעצמם ומבטלים את המצווה המוטלת עליהם להזדרז, לבחור מתוך הבחורות שהציעו לו את הטובה ביותר עבורו, ולהתחתן. שכן הבחירה החופשית היא יסוד האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ, ז), ואם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ומה יעזור לו שלא יצא למלחמה? אלא שחייבים ללמוד מזה שהחלטותיו ומעשיו של האדם קובעות מי תהיה בת זוגו. וכך כתב התשב"ץ (ב, א) שכל מה שקשור למצוות ה', ובכלל זה מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. וכתב הרמב"ם שבכל מקום שנמצא בחז"ל דברים שנראים לכאורה כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, צריך להבין שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.^[3]

ה – מידות טובות וקשר לתורה

אמרו חכמים שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט – ראוי שלא להתחתן עמהם, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל (שו"ע אה"ע ב, ב). ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.

עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). תכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.

ראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים (פסחים מט, א): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. בדורות האחרונים שבהם התרבו נשים שלומדות תורה, מבחינות רבות גם מי שאביה אינו תלמיד חכם, אם היא לומדת תורה והתורה מדריכה את חייה, יש לה את המעלה של בת תלמיד חכם. גם מי שקובע עיתים לתורה, והתורה מדריכה את חייו נחשב מבחינות רבות כתלמיד חכם.

מנגד, נישואין עם אדם שתאוות גשמיות מדריכות את חייו אינם עולים יפה. לכן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל "המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל את אשתו כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח. כיוצא בזה כאשר הכלה אינה קשורה לתורה ומידות טובות אלא רק תאוות מדריכות את חייה, היא משתמשת בנישואין כדי לקדם את עצמה, ואינה מעמיקה להבין לליבו של בעלה ולשמחו כפי יכולתה.

מעבר לכך שמי שאינו קשור לתורה והדרכותיה עלול להימצא כלא רגיש ומתחשב, על ידי הקשר לתורה יהיה לבני הזוג חזון רוחני של הליכה בדרכי ה', ועל ידי כך יזכו לרוממות רוח, והשכינה תשרה ביניהם, והם יוכלו להמשיך ולהתעלות באהבתם ובכל המעשים הטובים הקשורים בהקמת משפחה ובניית הבית.

ו – יחס הגילים בין בני הזוג

כאשר ההפרש בין גיל החתן לגילה של הכלה הוא של מספר שנים, אין זה מעכב, בין אם החתן מבוגר יותר ובין אם הכלה מבוגרת יותר. ואמנם יש אומרים שרצוי שהחתן יהיה מבוגר מאשתו (שולחן העזר), אך לעומתו הורו כמה גדולים שאין פגם בכך שבחור יישא אשה שמבוגרת ממנו בכמה שנים. וכן היו מקומות שנהגו שהכלה תהיה מבוגרת מהחתן. כאשר ההפרש גדול יותר (כשליש ממספר שנותיו של המבוגר ביניהם), עדיף להימנע אבל אין בזה איסור, ואם מצדדים שונים הם מוצאים את עצמם כמתאימים, אינם צריכים להימנע מלהתחתן (עי' בספר הנישואין כהלכתם ב, מד).

אבל כאשר ההפרש גדול מאוד, עד שאחד צעיר והשני זקן – אסור לחתנם, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (שו"ע אה"ע ב, ט): "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה". אמנם כתבו מפרשי ה'שולחן-ערוך', 'חלקת-מחוקק' ו'בית-שמואל', שהאיסור הוא כאשר ההורים משדכים ביניהם ואף לוחצים על הצעירה או הצעיר להתחתן, שאז ברור שלא מחמת אהבה הם מתחתנים, ומסתבר שנישואיהם לא יעלו יפה. ואף יש חשש שמצב זה יגרום לכלה הצעירה לזנות תחת בעלה הזקן. אך אם הכלה מעצמה נתרצתה להתחתן עם הזקן, הרי זה מותר, ובתנאי שתשרה אהבה אמיתית ביניהם. ואף ידוע על כמה תלמידי חכמים שנולדו מזוגות כאלו.

עוד הוסיף בעניין זה בעל 'ערוך-השולחן' (אה"ע ב, ו), שאם רצונה של הכלה הצעירה להתחתן עם הזקן מפני עושרו ולא מפני האהבה, אין ראוי שיתחתנו, כי בסופו של דבר נפשה תתרגל לעושר ותקוץ בבעלה.

במקרה שהחתן צעיר והכלה זקנה שלא תוכל ללדת עוד ילדים, חובת החתן להימנע מלשאתה, מפני שמוטלת עליו מצוות פריה ורביה. והיה מקרה לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר, שבחור רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו, ומפני ששיערו שהוא באמת אינו אוהבה אלא רק מחמת עשירותה הוא רוצה להתחתן עימה ולרשת את כספה. הבחור התלונן אצל שליט העיר הגוי על ראשי הקהילה שמונעים ממנו ומארוסתו להתחתן ולממש את אהבתם, וראשי הקהילה השיבו שלא יעשה כן בישראל שבחור יתחתן עם זקנה. והוסכם על שליט העיר וראשי הקהילה שישלחו את השאלה לגדול חכמי הדור, הריב"ש, ויעשו כפי שיפסוק. הרב השיב, שאף שמעיקר הדין הצדק עם בית הדין, כבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות (ריב"ש טו). למעשה, לדעת רבי יוסף קארו (שו"ע אה"ע א, ג), כאשר אפשר צריך בית הדין לכוף אותם שלא להתחתן. ולדעת הרמ"א יש לנהוג כריב"ש, שלא להפעיל אמצעי כפייה במקרים כאלה אלא רק לנסות לשכנע. וכן נוהגים למעשה.

ז – נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה

אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, ד): "שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו", כי על ידי שנושא אשה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה, וזוכה לתמיכת שתי המשפחות. עוד אמרו (יבמות סב, ב): "…הנושא את בת אחותו… עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". מפרש רש"י, שיש לאדם אהבה יתירה לאחותו, עוד יותר מאשר לאחיו, ומתוך כך אם ישא לאשה את בת אחותו – יאהבנה מאוד. וכן אמרו במדרש (בר"ר יח, ד), נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הכתוב אומר (בראשית ב, כג): "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

וכן עשו האבות, אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו.

אלא שמבחינה רפואית ידוע שמנישואי קרובים עלולים להיוולד ילדים בעלי מומים, וככל שהקרבה רבה יותר, כך הסיכון גדל. אכן מצינו שכבר אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה החסיד כתב בצוואתו (אזהרה כ"ב) שלא ישא אדם את בת אחיו או בת אחותו, ומן הסתם הבין שיש בכך סכנה ולכן ציווה שלא לנהוג כהמלצת חכמים.

כמה מגדולי האחרונים בארו שבזמן שהיו נושאין אשה לשם שמיים לא היה מקום לחשש, שזכות המצווה היתה מסייעתם, אבל כאשר נושאים שלא לשם שמיים יש מקום לחשש, וכשראה ר' יהודה החסיד שרבים אינם נושאים לשם שמיים צווה שלא ישא קרובותיו (עי' ציץ אליעזר טו, מד; נשמת אברהם אה"ע ב, א, 3).

ונראה שבעבר, כשתנאי החיים היו קשים, ואדם היה חשוף יותר לסכנות רעב, מחלות, מלחמות ופרעות, היה ערך עצום ללכידות המשפחתית המורחבת, שבעזרתה התמודדו בהצלחה עם הסכנות השונות, ועל ידה קיימו תנאי חיים שעודדו המשכיות ויציבות. לפיכך, התועלת שבנישואין בין קרובי משפחה עלתה על הסיכון שבלידת בעלי מומים (שבדרך כלל נפטרו בשנתם הראשונה). אולם כשתנאי החיים השתפרו, כבר לא היה הכרח קיומי בלכידות המשפחתית ההדוקה, וממילא צריך להתחשב יותר בסכנה הגנטית שבנישואי קרובים. לכן מומלץ כיום שקרובי משפחה לא יינשאו כדי למנוע מחלות תורשתיות.

שאלה: האם רצוי להקפיד להינשא עם בן זוג מבני אותה העדה או לא?

תשובה: אמנם יש סוברים שעדיף שהחתן והכלה יהיו בני אותה העדה, או לפחות מעדות הקרובות זו לזו באורחותיהן ומנהגיהן, כדי שיוכלו להסתדר ביניהם טוב יותר. אך האמת שאין לקבוע בזה כללים, ואדרבה מצינו הרבה זוגות של בני עדות שונות, שמסתדרים יפה ביניהם, ואדרבה, השוני המסוים יוצר עניין וגיוון. כמו כן אומרים שהילדים של בני זוגות מעורבים מוצלחים ובריאים יותר, שככל שיש יותר שוני ומרחק תורשתי בין הגנים של בני הזוג, כך הסיכון ללידת בנים חולים קטן יותר. בנוסף לכך, אחד מהאתגרים הגדולים של תקופתנו הוא מיזוג גלויות ואיחוד העם לאחר אלפיים שנות פירוד וגלות, והנישואים בין בני העדות השונות תורמים את התרומה הגדולה ביותר למיזוג הגלויות. וכן כתב הרב קוק זצ"ל, ששכחת ייחוסם של השבטים, למרות שיש בה ערבוב וחסרון, יש בו גם הכנה לאחדות האומה, שהיא התשתית לגאולת ישראל וישועתו, ומתוך אורה של הגאולה יתגלה כוחו של כל שבט לפי עניינו ללא שום פגיעה באחדות (עי' באורות עמ' מג).

אמנם מאידך, כאשר המרחק בסגנון החיים גדול מדי, עלולים להיווצר קשיים ואי הבנות. דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו או ברמז קל אינו נקלט כלל אצל בן הזוג.

לסיכום, צריך לשקול כל הצעה בכובד ראש, ללא התחשבות בנושא העדתי, ורק כאשר הפערים המנטליים גדולים מדי, יש מקום לבחון ביתר תשומת לב אם ההצעה מתאימה. וכן מי שחפץ מאוד לשמור על כל מנהגי עדתו, כולל שמירה על המאכלים המקובלים, ואורחות החיים, רצוי שיחפש לו אשה מבנות עדתו.

ח – האם יכולה הצעירה להתחתן לפני הבכירה?

רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני אח מבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני אחות בכירה. כמה ראשונים, כמו הרשב"ם והרא"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד, ששבחו אותן על שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

לפני שנזכיר כמה מפרטי המנהג, יש להדגיש שמצד הדין אין איסור לצעירה להתחתן לפני הבכירה, אלא זה מנהג מצד הנימוס ודרך ארץ של האחים הצעירים כלפי המבוגרים.

גם לגבי המנהג, ברור שכאשר האחות הצעירה כבר הגיעה לפירקה, אין לה להמתין עד שתתחתן הבכירה, וזאת מפני שהתעכבות והשתהות של הבחורה בגיל שבו רוב בנות גילה מתחתנות, עלולה לגרום לתוצאות חמורות. רבות הבנות שהתעכבו בגיל הקובע, ולאחר מכן כשרצו להתחתן, כבר לא מצאו בחור מתאים (שו"ת מהרש"ם ג, קלו).

ויש מי שסובר שכל המנהג הזה הוא רק כאשר לשתי הבנות נמצאו חתנים והן עומדות עתה להתחתן, שאז צריכה הצעירה לתת את זכות הקדימה לבכירה שתתחתן לפניה. אך אם לצעירה נמצא חתן ולבכירה עדיין לא נמצא חתן, אין להשהות את חתונת הצעירה לאחר חתונת הבכירה (אג"מ אה"ע ב, א).

ט – נישואין שניים

נישואין צריכים להיות מתוך הסכמה לחיות יחד כל החיים. וכפי שנפסק ב'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, י): "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה". כמובן שאם תתעוררנה בעיות קשות ולא צפויות מותר ואף מצווה להתגרש, אך מלכתחילה התוכנית צריכה להיות לכל החיים. אבל המציאות לא פשוטה, וקורים מקרים של גירושין והתאלמנות, ואזי השאלה כמה זמן צריך להמתין עד הזמן שיהיה מותר להינשא בשנית?

קבעו חכמים שאסור לגרושה להתחתן בתוך שלושה חודשים לגירושיה, כדי שאם תלד אפשר יהיה להבחין בבירור אם הילד הוא בנו של הבעל הראשון או השני. וכן הדין לגבי אשה שהתאלמנה, אסור לה להתחתן בשנית כל זמן שלא עברו שלושה חודשים. וכדי למנוע כל טעות בעניין הזה, הוסיפו חכמים וגזרו, שאפילו אשה שאינה יכולה ללדת, כגון זקנה או עקרה, לא תתחתן לפני שיעברו עליה שלושה חודשים מזמן שנתגרשה או נתאלמנה (שו"ע אה"ע יג, א).

לגבי הגבר, לאחר גירושין אין חובה שימתין עד שיוכל לשאת אשה אחרת. אבל אדם שמתה עליו אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו כל שלוש הרגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים יפוג כאב הזיכרון של אשתו המנוחה, ויוכל להיפתח רגשית לקשר חדש. למעשה, יוצא שאלמן צריך לחכות לכל הפחות מעט יותר מחצי שנה עד שיהיה מותר לו לשאת אשה בשנית, ולפעמים יצטרך להמתין כמעט שנה שלמה עד שיעברו עליו שלוש רגלים. במקרים מיוחדים של צורך גדול, כגון שיש לו ילדים קטנים שהוא אינו מצליח להתמודד עם הטיפול בהם, מתירים לו להינשא לפני כן (שו"ע יו"ד רצב, א-ב).

י – נישואין עם גרושה או גרוש

מצד הדין מותר להתחתן עם גרוש או גרושה, ואפילו התגרשו פעמים רבות, השאלה האם זה מומלץ. מצאנו בתלמוד (פסחים קיב, א) שרבי עקיבא ציווה לתלמידו רבי שמעון בן יוחאי שלא ישא אשה גרושה בחיי בעלה. וכתב בעל ה'חתם-סופר' (א, קלג), שמכל מקום אין בזה פגם גדול, וציוויו של רבי עקיבא אינו אלא משום צניעות, ורבים נוהגים שלא להיזהר בזה.

אולם למדנו מהדרכתו של רבי עקיבא, שאין להחליט על חתונה עם גרושה בחיפזון, ויש לבדוק היטב את תכונותיה, ואת הסיבות שגרמו לגירושין, ולבחון האם סיבות אלו עלולות לגרום שגם נישואיו שלו איתה יעלו על שרטון. וכן לגבי אשה, שאל לה להחליט בחיפזון להתחתן עם גרוש, אלא עליה לבחון האם הסיבות שהביאו לגירושיו עלולים לפגוע בנישואים עמה ולהחריבם.

יא – נישואין עם אלמנה

יש מהחכמים שאמרו, שאף שמצד הדין מותר לשאת אלמנה שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה, עדיף שלא לשאתה, משום שמבואר בספרי הקבלה שיכולה להיות הקפדה מצד נפש הנפטר כנגד הנושא את אלמנתו, והקפדה זו עלולה לגרום סכנה לחתן או לאלמנה (שו"ת חיים שאל ב, יט, מהרש"ם ח"ב קמא). ויש שחוששים לזה, ואם מחליטים להתחתן עורכים להם תיקון מיוחד שתיקן הרש"ש כדי שיינצלו על ידו מהסכנה (רב פעלים ב, סוד ישרים א). ויש אומרים שאם יש מקום לחשש, אזי רק בתוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל אחר כך ודאי שאין לחשוש (עי' נישואין כהלכתם ב, נג).

מנגד, יש גדולים שלא חששו לזה כלל. ומסופר על הגאון מווילנא שנשא בעצמו אלמנה בת תלמיד חכם. כיוצא בזה מובא בספר 'בני-יששכר' בשם המגיד ממזריץ', שלא רק שאין לחשוש לכך שהאלמנה תינשא, אלא שאם האלמנה ראויה להינשא, כל זמן שאיננה נישאת, אין עלייה לנפש בעלה המנוח. וזאת מפני שכביכול בגללו אלמנתו נשארת בודדה ומסכנה, והדבר נזקף לחובתו.

ואם יש לאלמנה ילדים, הרי שבנישואין עימה מקיימים מצווה כפולה ומכופלת. בנוסף לעצם מצוות הנישואין, יש בזה חסד וצדקה בדרגה עילאית. שכן מובא בתלמוד (כתובות נ, א) הפסוק האומר: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג), ושאלו חכמים: וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? ואם כן מי הוא זה המאושר שעושה צדקה תמיד? וענה רבי שמואל בר נחמני: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.

יב – השדכן

במשך תקופות ארוכות, כמעט כל החתונות נערכו בעזרת שדכנים, שמתפקידם היה להכיר את החתן והכלה ואת משפחותיהם, ועל פי מיטב שיקול דעתם לשדך ביניהם. אמנם תמיד היו צעירים וצעירות שהחליטו להינשא על ידי היכרות טבעית ומפגש, והיו תקופות שכך נהגו הרוב. אמרו חכמים (תענית כו, ב), שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, ומחוללות בכרמים, והבחורים היו באים לשם כדי למצוא את בנות זוגם. כפי הנראה גם אז רבים מצאו את זיווגם על ידי שידוך, אבל מי שלא מצא על ידי שידוך או שרצה לבחור בעצמו, היה הולך לכרמים בימים המקודשים הללו ומוצא שם את זיווגו. לאחר חורבן בית המקדש מנהג זה התבטל (עי' פנה"ל ימים נוראים ו, יב).

בכל אופן תפקיד השדכנים חשוב ביותר, וכפי מעלת מצוות הנישואין, כך היא מעלת השדכן שזוכה לסייע לבחורים ולבחורות להקים משפחות. לפיכך מי שמוכשר לכך, מצווה שיעסוק כפי יכולתו בשדכנות. ואף יש בזה משום הידבקות במידותיו של הקב"ה בכך שהוא גומל חסד עם בני הזוג. ועוד שאמרו חכמים, שמאז בריאת העולם הקב"ה עצמו עוסק בשדכנות ועוזר לבני הזוג למצוא זה את זה (ברא"ר סח, ד).

צריך לשלם לשדכן עבור השידוך. והתשלום הוא לפי המנהג המקובל באותו מקום או באותו חוג שבו נעשה השידוך. ישנם שנוהגים לשלם לשדכן אחוזים מסוימים מסכום הכסף שההורים מקציבים לרשות החתן והכלה, ויש שמשלמים סכום קבוע עבור כל שידוך. וברור שאם נעשה שידוך במקום שנוהגים לשלם, אף שלא דובר על שכר השדכן, חייבים לשלם לו כמקובל. החובה לשלם היא לכל מי שעשה שידוך, ואפילו אם במקצועו הוא אינו שדכן. ואפילו אם בא להציע את השידוך ביוזמתו, בלא בקשה מצד המשפחה (שו"ת מהר"ש ענגל ג, טו). ומקובל לומר, שכאשר מתגלעים קשיים בשלום בית או בלידת בנים, זה משום שלא שילמו לשדכן את שכרו כראוי. המנהג לשלם שכר שדכנות עבור שידוך שהצליח, אבל עבור הצעה שלא הצליחה, אין משלמים שכר טרחה, ואפילו לא עבור ההוצאות הכספיות שהשדכן הוציא (עי' הנישואין כהלכתם ד, לז, עפ"י מרדכי וב"י).

ישנם כיום חוגים שבהם אין נוהגים לשלם עבור שידוך, ורק כאשר מדובר בשדכן מקצועי שהשדכנות היא פרנסתו, וסוכם מראש שישלמו לו – משלמים. אכן, במקום שלא נהגו לשלם, אין חובה לשלם. ויש להוסיף, שעיקר שכר השדכנות שנהגו הכל לשלם, היה על ההסכמים הכספיים שבין שתי המשפחות. כי חלק נכבד ממלאכתו של השדכן היתה, לערוך את ההסכמים שבין שני הצדדים, כמה ישלם כל צד, איך תיערך החתונה, איזה בית יעניקו ההורים לזוג וכו'. ולכן באותם החוגים שבהם השדכן אינו מתערב כלל בנושאים הממוניים, יש מקום לטעון, שאין צורך לשלם לו (עי' נישואין כהלכתם פרק ד').

אמנם נראה למעשה, שראוי מאוד לשלם שכר הגון לכל שדכן, מפני שגם בלא להיכנס לסוגיות הממוניות עדיין מלאכתו מסובכת, דורשת השקעת זמן מרובה, ופעמים רבות מלווה בביזיונות וכפיות טובה. ואם בעבר אפשר היה לטעון, שהואיל והשדכנים אינם עוסקים בהסכמי הממון, מלאכתם קלה, הרי שבפועל ישנם כיום לא מעט אנשים שמתקשים מאוד למצוא את זיווגם, ותופעת הרווקות המאוחרת מתרחבת, מחוסר אנשים שמוכנים להשקיע את זמנם בשדכנות. לפיכך יש צורך לעודד אנשים לעסוק באופן רציני בשדכנות. וכדי שהמוכשרים לכך ישקיעו בזה את זמנם ומרצם, צריך לשלם להם בעין יפה, כמה אלפי שקלים לכל שידוך שמצליח, ועל ידי כך יהיה להם מרץ להמשיך במלאכת הקודש, תוך ספיגת האכזבות והעלבונות שבדרך. וכיוון שכך, יש לחוש שמי שאינו משלם למי שעוסק בשדכנות את שכרו בעין יפה, יתגלעו בחייו הזוגיים קשיים, מפני שהוא מרפה את ידיהם של השדכנים ומתיש את כוחם מלעזור לרווקים אחרים למצוא את זיווגם. אמנם רבנים שמשדכים את תלמידיהם אינם מצפים לתשלום, ושכרם הוא שהזוג חי חיים מאושרים, וממילא אין חובה לשלם להם, ואין לחוש שמא אם לא ישלמו להם יתגלעו קשיים בחיי בני הזוג.

יש להוסיף שאין נכון לשלם לשדכנים מקצועיים תשלום גבוה מראש, אלא בעת הרישום אפשר לשלם מאה שקלים או מעט יותר. אבל אם השידוך מצליח אזי נכון לשלם סכום גבוה של אלפי שקלים, כפי שיסוכם.

ראוי לבני קהילה שמוצאים שרבים מצעירי קהילתם אינם מוצאים את זיווגם, שימנו אדם מתאים שיעסוק בשידוך בני הקהילה. וצריך לדעת שמלאכת השדכן אינה מסתיימת בהצעת שידוכים, אלא עיקר מלאכתו בליווי וייעוץ עד האירוסין ולעיתים גם אחריהם.