אמרו חכמים שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט – ראוי שלא להתחתן עמהם, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל (שו"ע אה"ע ב, ב). ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.
עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). תכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.
ראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים (פסחים מט, א): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. בדורות האחרונים שבהם התרבו נשים שלומדות תורה, מבחינות רבות גם מי שאביה אינו תלמיד חכם, אם היא לומדת תורה והתורה מדריכה את חייה, יש לה את המעלה של בת תלמיד חכם. גם מי שקובע עיתים לתורה, והתורה מדריכה את חייו נחשב מבחינות רבות כתלמיד חכם.
מנגד, נישואין עם אדם שתאוות גשמיות מדריכות את חייו אינם עולים יפה. לכן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל "המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל את אשתו כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח. כיוצא בזה כאשר הכלה אינה קשורה לתורה ומידות טובות אלא רק תאוות מדריכות את חייה, היא משתמשת בנישואין כדי לקדם את עצמה, ואינה מעמיקה להבין לליבו של בעלה ולשמחו כפי יכולתה.
מעבר לכך שמי שאינו קשור לתורה והדרכותיה עלול להימצא כלא רגיש ומתחשב, על ידי הקשר לתורה יהיה לבני הזוג חזון רוחני של הליכה בדרכי ה', ועל ידי כך יזכו לרוממות רוח, והשכינה תשרה ביניהם, והם יוכלו להמשיך ולהתעלות באהבתם ובכל המעשים הטובים הקשורים בהקמת משפחה ובניית הבית.
