ב,א – כיבוי לצורך אוכל נפש ביו"ט מותר לרוב רובם של הראשונים
{הרחבה להערה 2}
למדנו שמותר לכבות אש ביו"ט לצורך אוכל נפש, כמבואר בביצה כג, א: "אמר רבא: על גבי גחלת נמי מותר (לעשן פירות ביום טוב) מידי דהוה אבשרא אגומרי". ביצה לב, ב: "ואין גורפין תנור וכיריים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו (ותוך כך מכבה גחלים), מותר". ביצה לד, א: "תנו רבנן: תנור וכירים חדשים… אין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן, ואם בשביל לאפות – הרי זה מותר". ובשבת קלד, א: "ואין ממתקין אותו בגחלת (אין ממתקין את החרדל על ידי כיבוי גחלת ביו"ט). והתניא: ממתקין אותו בגחלת! לא קשיא: כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מבישרא אגומרי? אמר ליה: התם – לא אפשר, הכא – אפשר".
וכן כתבו רוב רובם של הראשונים: רז"ה (יב, א, מדפי רי"ף): "כל כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, ומה לי הבערה ומה לי כיבוי"; חידושים מיוחסים לר"ן (שבת קלד, א) בשם רא"ה: "כל צורך אוכל נפש מותר, דאין המכבה חמור מן המבעיר"; רשב"א (עבודת הקודש ב"מ ב, ו); השלמה ביצה כג, א; מכתם ביצה כג, א; מאורות ביצה כג, א; ראבי"ה תשנז; מרדכי ביצה תרפב; רא"ש ביצה ד, ח, ועוד רבים. וגם לגירסת הרי"ף בשבת קלד, ב, ביארו רמב"ן ור"ן שמותר לכבות לצורך אוכל נפש ביום טוב.
וכ"כ שו"ע תקז, ד: "אבל תנורים שלנו כיוון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים, וכן נהגו".
אמנם, למאירי (ביצה כב, א; כג, א) על פי גירסת הרי"ף בשבת קלד, ב, אסור לכבות אש בידיים אפילו לצורך אוכל נפש, מכיוון ש"אין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל". וכ"כ הגר"א תקז, ד, בדעת הרי"ף. וכן דעת רא"ה וב"ח, כמובא להלן ב, ב. וכן דעת רי"ף רמב"ם לפירוש מגיד משנה, ושו"ע תקיד, א, לפירוש מאמ"ר ומ"ב ודעימיה, כמובא להלן ב, ג.
ועיין להלן ב, ד, שנחלקו האחרונים במקרה שהאש שתחת הקדירה חזקה מדי ועומדת להקדיח את התבשיל, האם עדיף להחליש את האש או להדליק אש חדשה ולהעביר אליה את התבשיל.
ב,ב – כיבוי הבקעת
בביצה כב, א, למדנו שלפי רבי יהודה מותר לכבות את הבקעת ביום טוב כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה ולחכמים אסור, ומחלוקתם תלויה במה שנחלקו בביצה כח, ב, אם מותר לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט. והגמ' שם הולכת בשיטת חכמים, ולכן אסור לכבות את הבקעת. וקשה שהרי למדנו שמותר לכבות ביו"ט לצורך אוכל נפש, ואם כן מדוע אסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה?
רבים הסבירו שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים לגבי עישון הקדירה שמותר אלא רק לגבי עישון הבית, שבזה חכמים מחמירים, וכ"כ רב שרירא גאון, אוצר הגאונים ביצה כב, א; רי"ד בפסקיו ביצה כב, א; מהר"ם מרוטנברג פסקים תפ; ראבי"ה ג, תשנז; מרדכי ביצה תרפא; עיטור הל' יו"ט מחלוקת כ; רשב"א בחידושיו ביצה כב, א; אגודה ביצה כב, א, אות לב; מאירי בשם גדולי הדור; יש"ש ביצה ב, ל. וכ"כ כמה אחרונים בהסבר הגמ': מהר"ם שיף על תוס' כב, א, 'ההיא'; מהרש"א (עיין שפת אמת כב, א, 'בגמ').
ויש אומרים שמה שאמרו בגמ' קדירה, הכוונה לכלי אוכל, כלומר קדירה ריקנית, אבל לצורך תבשיל מותר לכבות, וכ"כ רמב"ן (מלחמות יא, ב מדפי הרי"ף), וכך משמע בתוס' כב, א, 'ההיא' (כ"כ תולדות יעקב ביצה כב, א, בדעת התוס').
גם הרא"ש ביצה ב, יט, ורשב"א עבה"ק בית מועד ב, ח, סוברים שמותר לכבות לצורך התבשיל, אלא שכתבו שאם אפשר להעביר את הקדירה לאש חלשה יותר, אין לכבות בחינם.
לעומת זאת, לרא"ה כב, א, אסור לכבות את הבקעת שתחת קדירה שיש בה אוכל, "שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שיש בסילוקה מניעת נזק". וכ"כ בספר החינוך רחצ, וכן דעת ב"ח תקיד, ב. ואע"פ שמותר לכבות לצורך אוכל נפש כדוגמת בישרא אגומרי, "אין זה נקרא משתמש בסילוקה של מלאכה, כי צורך הצלייה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא, ושרי" (לשון ספר החינוך). כלומר תוך כדי הצלייה עצמה הוא נצרך לכיבוי, ואזי זה לצורך אוכל נפש.
ב,ג – דעת רי"ף רמב"ם ושו"ע
הרי"ף יא, ב, ורמב"ם ד, ו, סתמו שאסור לכבות את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה. וכ"כ שו"ע תקיד, א.
למגיד משנה, דעת הרי"ף והרמב"ם שאסור לכבות את הבקעת גם לצורך התבשיל, וכ"כ הרב קאפח בהסבר הרמב"ם (ד, ב), ומאמ"ר תקיד, א, בדעת שו"ע. ולכאורה קשה, שהיאך הותר לצלות בשר על גחלים? ואפשר לומר, שהכיבוי בזה נעשה בלא כוונה, ואזי הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, הואיל ואינו מתכוון לעשות גחלים (ועיין פניני הלכה שבת ט, 2). ויש מסבירים את הרי"ף והרמב"ם כרא"ה, שכיבוי בתוך הצלייה עצמה מותר, וכ"כ מ"ב תקיד, ד, ושעה"צ ד (ע"ע תפילה למשה ד, לט).
אמנם יש מסבירים שגם לרי"ף ורמב"ם האיסור לכבות הוא לצורך קדירה ריקנית, אבל לצורך התבשיל מותר לכבות (ערך השולחן תקיד, ב; שתי הלחם תקיד, א, 'לחם שמן'; וכן משמע ממ"א תקיד, א וגר"א א. וכן הסבירו כמה ממחברי זמנינו בדעת שו"ע: הרב יהודה פריס במאמרו, תחומין יח, עמ' 310; עריכת השולחן ז, עמ' ע-עא; משמרת מועד ביצה כב, א; ספר מחזה אברהם על ביצה עמ' רמב; ועוד).
ב,ד – הנמכת להבת הגז ביום טוב או הדלקת אש קטנה
כתב רמ"א תקיד, א, לגבי כיבוי הבקעת: "ויש אומרים דווקא אם אפשר להציל את הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בעניין אחר, רק שיכבה, מותר לכבות". במ"א תקיד, ב, כתב שאם יכול להבעיר אש במקום אחר, נחשב שעדיין יש לו אפשרות להציל את הקדירה, ואסור לכבות את האש, וכ"כ פמ"ג, ומ"ב ו. וכ"כ שש"כ יג, י, שאם יכול להדליק להבה נמוכה ויציל בזה את התבשיל, אסור להנמיך את הלהבה שהתבשיל עומד עליה. והסביר רשז"א (הערה נב), שביום טוב עדיף להדליק מלכבות, "משום דכיבוי דומה יותר למכשירין". וכ"כ חוט שני עמ' קיד.
לעומת זאת, באג"מ (או"ח א, קטו; ד, קג) תמה על המ"א, שהרי הרא"ש שממנו מקור דין זה, לא כתב שעדיף להדליק אש חדשה אלא שאם יש לו אש דלוקה שהיא חלשה יותר, אין לכבות בחינם אלא יעביר את התבשיל לאש הנמוכה. וכ"כ עוד פוסקים שעדיף להנמיך את האש: הרב אלישיב (מובא בשמירת יו"ט כהלכתו יב, הערה טו, ובעבודת יו"ט ז, הערה ה); גרע"י (יבי"א א, לא, ב; חזו"ע עמ' נח); שו"ת בית אבי (ד, ז, ח); ושו"ת תפילה למשה (ד, לט). וכן נראה מסברה, שכל עוד עוסקים בבישול, כל מה שנצרך למענו מותר, ורק לאחר שסיימו את הבישול אסור לכבות, כי כבר אינו צורך אוכל נפש.
ואף שרבים נטו לחומרא, כיוון שמחלוקת זו בדברי חכמים, שגם לדעת המחמירים כיבוי שאינו לצורך עשיית גחלת אסור מדרבנן, הלכה כדברי המקילים.
ב,ה – כיבוי שלא יתעשן הבית, והאם הלכה כר' יהודה
ביצה כב, א: "אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר. אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא לרבנן".
רוב הראשונים כתבו שאסור לכבות את הבקעת כדי שהבית לא יתעשן, ואפילו אין לו מקום אחר לאכול, שאין זה צורך אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש (רש"י; רי"ף; רא"ש ב, יט; רמב"ם ד, ו; רשב"א עבה"ק ב, ח; ועוד רבים). וכ"כ שו"ע תקיד, א.
והקשו הראשונים מביצה כח, ב, שהרי פסק רב חסדא שהלכה כרבי יהודה שמכשירי אוכל נפש שלא היה יכול לעשותם מערב יום טוב מותרים ביום טוב? והובאו שני הסברים: א) הלכה כר"י אבל אין מורין כן (רז"ה; תוס' כב, א, 'ההיא' בתירוץ הראשון; ערוה"ש תקיד א-ב). ב) כעקרון הלכה כר"י שמכשירין מותרים מן התורה, אבל למעשה מורין היתר רק במה שקרוב לאוכל נפש ונחוץ מאוד, ובדברים שאינם נחוצים כל כך, אין מורין היתר ולפעמים התירו על ידי שינוי. ויש דברים שרחוקים יותר מצרכי אוכל נפש, שאף שמהתורה הלכה כר' יהודה, למעשה הוראת האמוראים שהלכה כחכמים, כמו בכיבוי בקעת שלא יתעשן הבית וכיבוי נר משום דבר אחר (רמב"ן מלחמות; מ"ב תקיד, ד).
לעומת זאת, כתב מרדכי (תרפא) בשם רבינו אלחנן, שמותר לכבות את הבקעת כדי שהבית לא יתעשן, ומה שאסרו חכמים לכבות את הבקעת, הוא "בבית שאין בו צורך יום טוב כלל אלא דר בבית אחר, אבל אם דר באותו בית ואין לו בית אחר לדור בו, אין לך צורך יום טוב גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר' יהודה". וכ"כ ר"ן בשם אחרים, ורשב"א בשם יש מפרשים.
וכ"כ רמ"א תקיד, א: "וכן בבית אם יישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול סעודתו, מותר לכבות", וכ"כ מ"ב ח, בשם האחרונים. והסביר מ"ב ט, שהרמ"א היקל אם יישרף הבית, אבל אם רק יתעשן הבית אפילו שאין לו מקום אחר, מודה לשו"ע שאסור לכבות. ועוד סייג בבאו"ה 'אבל', שרק אם אין לו מקום אחר לאכול בו מותר לכבות, אבל אם יש לו מקום אחר לאכול בו, אסור לכבות. וכתבתי "אם אין לאדם מקום אחר שנוח לאכול בו, מותר לו לכבות את האש", ואף שהרמ"א לא כתב מקום נוח, כיוון שההיתר הוא לצורך אוכל נפש, הרי שגם הנוחות כלולה בזה, שאם לא כן, הרי תמיד אפשר לאכול בחוץ, ומדוע התיר הרמ"א לכבות את האש כשאין לו מקום אחר לאכול. ובמיוחד שהראשונים שעליהם סמך לא הזכירו כלל שמדובר לצורך אכילה, ואפשר להבין מהם שגם לצורך מנוחה בבית מותר לכבות את האש. בנוסף לכך, האיסור בדין זה הוא דרבנן, שהכיבוי אינו לשם עשיית גחלים, ומצטרף הצורך למנוע היזק גדול, ולכן גם הנוהגים כשו"ע יכולים להקל בזה. ועיין להלן ב, ח, שגם לצורך השינה אפשר להקל בשעת הדחק.
ב,ו – כיבוי לצורך דבר אחר (תשמיש המיטה)
ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? אמר לו: אפשר בבית אחר. – אין לו בית אחר מאי? – אפשר לעשות לו מחיצה. – אין לו לעשות מחיצה מאי? – אפשר לכפות עליו את הכלי. – אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא (רש"י: "דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יֵעָשֶׂה לָכֶם לכל צרכיכם, והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש. ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוּא לְבַדּוֹ"), כי קאמינא אנא – לרבנן".
הרי שלרבנן אסור לכבות את הנר מפני דבר אחר, וכ"כ שו"ע תקיד, א. אבל כתב הט"ז ב, שלרמ"א שהתיר לכבות כדי שלא יישרף הבית, מותר גם לכבות מפני דבר אחר, אלא שאין מורין כן לאחרים. אבל בבאו"ה תקיד, א, 'או', כתב שמדברי האחרונים (א"ר ד; נהר שלום א; שועה"ר ה; ח"א צה, א) מוכח שאין מקילים בזה, וכ"כ בהל' המועדים ט, 32.
ב,ז – 'מתוך' במלאכת כיבוי
הקשו הראשונים (רא"ש ב, יט; רשב"א ביצה כב, א; ומעין זה בתוס' כתובות ז, א, 'אמר'), למה לא נאמר מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש הותר לצורך תשמיש? ותרצו: א) תשמיש אינו נחשב צורך, כי אינו שווה לכל נפש, ומה שהתירו בכתובות ז, א, מדין 'מתוך' הוא רק בבעילת מצווה (תוס'; רא"ש). ב) אין אומרים מתוך להתיר מכשירי אוכל נפש, וכיבוי הנר לצורך תשמיש נחשב מכשירי אוכל נפש, מפני שאינו מועיל לעצם התשמיש, אלא רק מסיר הפרעה חיצונית (תוס'; רמב"ן במלחמות; רא"ש; ומעין זה כתב רשב"א אמנם לא הגדיר זאת ממש כמכשירין). הרי שלדעת הראשונים הללו, אומרים 'מתוך' במלאכת כיבוי, ורק לצורך תשמיש לא התירו מסיבות שונות. וכ"כ ראבי"ה, שיטת ריב"ב כב, א, ורוקח שה, שאומרים 'מתוך' בכיבוי.
לעומת זאת, רבים כתבו שבמלאכת כיבוי לא אומרים 'מתוך', כ"כ הב"ח תקז, ח, מפני שיש דין מיוחד בכיבוי, שרק הוא עצמו הותר לצורך אוכל נפש אבל לא אומרים בו 'מתוך' מפני שאין נהנים מהכיבוי עצמו, וכך ביאר את הרא"ש. וכ"כ כמה ראשונים (חידושי בן רמב"ן ביצה כג, א; מכתם והשלמה כב, א). וכ"כ מ"א תקז, ח, ותקיד, כ; פר"ח תצה, א; פני יהושע כג, א, 'מידי'; אור שמח הל' יו"ט א, ד. וכ"כ כמה אחרונים בדעת הרמב"ם ד, ב (עיין שעה"צ תקז, לז).
ב,ח – כיבוי נר לצורך שינה וכיבוי דלקה לצורך שינה
כתב בהל' המועדים ט, 29, שלכאורה מותר לכבות נר שמפריע לישון, ואינו דומה לכיבוי לצורך תשמיש, כי האור מפריע לגוף השינה נמצא שכיבויו מועיל לשינה עצמה, מה שאין כן בתשמיש הוא רק גורם באופן חיצוני שאסור לקיימו. וגם באו"ה תקיד, א, 'אבל', שהתיר לכבות בית שנשרף רק אם צריכים לאכול בו ביו"ט, מתיר לכבותו גם לצורך שינה, כי השינה אינה גרועה מאוכל נפש. אמנם למעשה נשאר בצ"ע, כי לא מצאנו פוסקים שהתירו זאת. ובציץ אליעזר א, כ, פרק ה, כתב כדבר פשוט שצורך שינה נחשב צורך שאפשר לכבות חשמל בשבילו.
לעומת זאת, בשש"כ (ב, הערה מ) כתב שאסור לכבות את הנר לצורך שינה, כי רק כאשר יש בדבר צורך חיובי מותר לעשותו, אבל כאשר הכוונה לבטל דבר – אסור, וכמו שאסור לשרוף חמץ ביום טוב של פסח. וכ"כ בחוט שני עמ' קיד, ובספר עבודת יו"ט ז, ח.
למעשה יש להורות לכבות את הנר או הנורה בשינוי, ואזי הוא ספק דרבנן לקולא. וגם למחמירים אם יכבה בשינוי הוא יהיה שבות דשבות, שהותר לצורך גדול.
ולכאורה גם בעת שריפת בית, כאשר הוא המקום הנוח לשינה, אפשר להקל עפ"י באו"ה תקיד, א, 'אבל', לכבות את השריפה. ואף שרבים החמירו, בשעת דחק גדולה שכזו ובספיקא דרבנן אפשר להקל.
