ארכיון הקטגוריה: פרק יא – מלאכת חול המועד

יג – כתיבה

יג,א – ארבע דעות במעמדם ההלכתי של סוגי הכתב השונים

יש סוברים שדווקא כתיבה אשורית הכשרה לספר תורה נחשבת מלאכת אומן, וכל שאר האותיות והשפות, גם כאשר מתאמצים ליישר את כתיבתן, הן מלאכת הדיוט (שע"ת בשם רדב"ז).

ויש סוברים שכל כתב מרובע נחשב מלאכת אומן, אבל הכתב הרגיל שאנו כותבים, היינו אותיות עגולות ('משיטא' ו'כתב') אינו נחשב כלל כתב, ומותר לכותבו גם שלא לצורך המועד (יש מפרשים בשבלי הלקט, הובא בבאו"ה ה, 'ואפלו').

לדעת רמב"ם (ז, יד) ורמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ), כתיבת סת"ם, וכן כתיבת שטרות הנכתבים ע"י בית דין, נחשבות למעשה אומן, היות ובאלו הסופר מדקדק בכתיבתו שתצא נאה ומתוקנת. וכתב משיט"א, היינו אותיות כעין כתב רש"י או כתב שלנו (שעה"צ ח), וכל כיוצא בזה "שאין אדם נזהר בתקונן מאד" הם מעשה הדיוט שמותר לצורך המועד. משיט"א פירושו כתב מהיר ונמשך, שבכתיבה מרובעת כותבים כל אות בפני עצמה, ובכתב משיט"א הכתיבה נמשכת מאות לאות לפי שהאותיות עגולות.

דעת בה"ג (מב, א, הובא בטור תקמה, ה), ותרוה"ד (א, פה), כל כתיבה היא מעשה אומן, ובכלל זה כתב ה'משיטא'. (לתרומת הדשן סתם כתיבה היא מעשה אומן, אבל יתכן שיתיר כתיבה רשלנית מעשה הדיוט, כי הביא את הרמב"ם שהתיר כתיבת אגרת שלום מפני "שאין אדם מקפיד על כתיבתו", ולא חלק עליו).

יג,ב – כללי ההלכה במלאכת הדיוט ומלאכת אומן

המשמעות ההלכתית להבדל בין מלאכת הדיוט למלאכת אומן נתבארה בהלכות הקודמות. שבדבר האבד אפילו מלאכת אומן מותרת ואפילו שלא לצורך המועד. ולצורך המועד רק מלאכת הדיוט מותרת, ואם נצרך לכתוב לצורך המועד בכתיבת אומן, יכתוב באותיות שבורות וחתוכות באמצעיתן, שהרי זה כמו מעשה אומן בשינוי שדינו כמעשה הדיוט (מ"ב תקמה, מג). ובצרכי רבים, גם כשאינם לצורך המועד, מותר במלאכת הדיוט.

יג,ג – יסוד ההלכה

מו"ק יח, ב: "משנה. ואלו כותבין במועד: קדושי נשים, וגיטין, ושוברין, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה, ומיאונים, ושטרי בירורין, גזרות בית דין, ואיגרות של רשות".

כפי שיבואר להלן יב, יד, יסוד ההיתר בכל הדברים הללו: מפני שהם דבר האבד (תוס'), או צרכי רבים (רמב"ם ריב"ש).

וכן נפסק בשו"ע תקמה, ה: "מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא (שטר שכותבים בו את התנאים וכמה כל צד מתחייב), גיטין ושוברים, דייתיקי (צוואה), מתנות, פרוזבולין, אגרות שום (ששמו בית דין את נכסי לווה ונתנום למלוה), שטרי חליצה, ושטרי ברורין (שהבעלי דינים בררו להם כל אחד ואחד דיין לעצמו) ופסקי דינין… ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. [רמ"א]: ויש אוסרין בשאלת שלום (טור בשם ה"ג); ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א".

יג,ד – ביאור הדעות השונות באגרות שאילת שלום

למדנו במשנה מו"ק יח, ב: "ואלו כותבין במועד… ואיגרות של רשות".

בירושלמי (ג, ג) ביארו שמותר לכתוב אגרת של שאילת שלום. וכן פסקו ר"ח, רי"ף (י, ב); רמב"ם (ז, יד); תוספות (מו"ק יח, ב, 'ואיגרות'); רא"ש (ג, כב) ועוד. וכתב הרא"ש שנקראות רְשות לפי שאין בהן צורך כל כך.

ורש"י פירש: "ציווי וקיום של שלטון". היינו שטרי רָשות – שלטון. וכתב הטור תקמה, ה, שלדעה זו אסור לכתוב אגרת שלום, ושכך כתב בעל הלכות גדולות (מב, א) שאגרות של הרשויות מותר, אבל אגרות שלום אסור. וטעמם, שכל כתיבה שהיא נחשבת מעשה אומן (מ"ב תקמה, לב), כי היא דורשת לימוד ומיומנות. וכן דעת תרומת הדשן (א, פה. מובא בב"י תקמה, ה, 'ותרומת הדשן'). וזו הדעה הרביעית לעיל יג, א.

גם בשבלי הלקט (רכה) כתב בשם רב נחשון גאון ורב יצחק גאון, שאגרות של רשות הוא כתב שכותב ראש הגולה שנותן רשות לאחד מישראל ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי תורה. והוא כעין כתב הסמיכה שנותנים כיום (באו"ה 'ויש אוסרין'). אמנם אפשר לומר שדבריהם וגם דברי רש"י מפרשים את המשנה בלבד, שעוסקת בכתיבה של מלאכת אומן, ואזי מותר לכתוב רק אגרת של שלטון. אבל במלאכת הדיוט אולי גם הם יסכימו שמותר לכתוב אגרות שלום. אבל לבה"ג ותה"ד אסור. וצ"ע.

יג,ה – סברת המתירים כתיבת אגרות שלום

מלאכת הדיוט הותרה לצורך המועד, ביאר הרמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ) "אגרות של רשות… צורך המועד הוא מפני ששמחה היא לשולח ולמי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם". וכן כתב הרמב"ם ז, יד: "ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד… שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצא כמעשה הדיוט". כיוצא בזה כתב ריטב"א (יח, ב, 'ואגרות של רשות'), בביאור דעה זו: "ובירושלמי פירשו של שאילת שלום, ויש תמהין מה צורך יש בזה, ויש לומר כגון שהוא לצורך עניני יום טוב, אי נמי מפני שמחת הרגל שלא יהא בדאגה ויש בהן צורך לשולח או למי שנשתלחו לו וכן התירו הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל וקצת רבני בעלי התוספות". וכ"כ בשע"ת (ח, בסופו) בשם ברכי יוסף (ב), שגם אם במכתב מבשר לו על שלומו נקרא צורך המועד, ושניהם משום שמשמחו במועד. וכ"כ פמ"ג (תקמה מש"ז י), מ"ב (תקמה, ל), שכל סתם שאלה בשלום החבר יש בה צורך המועד קצת. ובערוה"ש (יב) כתב שמותר גם כאשר המכתב יגיע לחבר אחר המועד, הראיה שהפוסקים לא כתבו סייג בזה. ע"כ. וכבר למדנו ברמב"ן, שהואיל והכותב שמח בזה, הרי שזה צרכי המועד. וכ"כ שש"כ (סו, נה).[1]

יג,ו – ההלכה בכתיבת אגרות שלום בכתב משיט"א

שו"ע תקמה, ה, פסק כרי"ף, רמב"ם, רא"ש, רמב"ן וריטב"א, שאגרות שלום נכתבות בכתב הדיוט, שמותר לצורך המועד, ולכן פסק: "מותר לכתוב… אגרות שאלת שלום שאדם שולח לחבירו ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה". אמנם כמו בכל צרכי המועד, ההיתר הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד. כ"כ שלחן עצי שיטים, מ"ב תקמה, לא; שעה"צ לא; שש"כ סו, נה. וכ"כ שבלי הלקט סי' רכה בהביאו דעה זו.

ובדרכי משה תקמה, ד, מבואר שלדינא הלכה כמקילים, אלא שהוסיף: "אך במקומות אלו נוהגים לשנות וכן ראוי להורות לכתחילה והמיקל במקום שאין מנהג לא הפסיד". והוסיף בס"ק ה: "מיהו נוהגים שכותבין איגרת שלום על ידי שורות עקומות ואין למחות בידם מאחר דכבר כתבתי (אות ד) דאליבא דהלכתא יש להתיר באיגרת שלום לגמרי אפילו בלא שינוי כלל, אבל בשאר כתבים האסורים לכתוב במועד (שאין בהם צורך למועד), יש להחמיר ואפילו על ידי עיגול אסור". וכ"כ בהגהותיו לשו"ע (רמ"א תקמה, ה): "ויש אוסרים בשאלת שלום. ונהגו להחמיר לשנות אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתב משיט"א", שיכתוב הכל באלכסון (מחצית השקל על המ"א כא, מ"ב לד).

טעם המחמירים, שחוששים לדעת בה"ג ותה"ד, שכל כתב הוא כתב אומן, ואם יכתבו בשינוי, הרי זה כמו תפירה בשינוי, שנחשבת למלאכת הדיוט, ואזי לצורך המועד יהיה מותר.

למעשה כתבו ב"ח ד, ט"ז י, א"ר יד, מ"ב לה, שהמנהג להקל כשו"ע. ומ"מ נוהגים לשנות קצת ולעקם שורה עליונה (מ"א כא, מ"ב שם). ובמקום שאי אפשר, כמו למשל במכונת כתיבה, מותר בלא שינוי, שאינו אלא מנהג (שש"כ סו, הערה רט).

יג,ז – כתיבת הדיוט בנושא מקצועי

נראה לענ"ד, שאם יכתוב בכתב הדיוט דו"ח משפטי או חוות דעת של רואה חשבון, למרות שהכתיבה תיעשה במלאכת הדיוט, בכתב או במחשב, כיוון שהנושא קשור לעבודה, הרי זה אסור כדין מלאכת אומן. וכשם שתשלום על מלאכת הדיוט הופך אותה למלאכת אומן (לעיל ז, ה). וכיוון שמדובר בעבודה ממש, הוא ספק דאורייתא לרוה"פ, יש לחוש להחמיר כדעת בה"ג ותרה"ד. וצ"ע.

יג,ח – יש להחמיר בכתב 'משיטא' שנכתב בדייקנות של אומן

כתב באו"ה (תקמה, ה, 'אפלו'): "בספר מור וקציעה מאריך בעניין זה ודעתו שיש להחמיר גם ב'משיטא' על כל פנים בכתב ידי סופר, וכמו שנהוג להיות לציבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן, לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין 'משיטא' בין בכתב העכו"ם, כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל. ואף שהעולם נהגו להקל בזה, ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו, מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול". וצ"ע בדין מי שבלא מאמץ כותב מאד יפה ומדויק, ונראה שהוא צריך לעקם את כתיבתו,שדינו כחייט אומן, שכאשר נצרך לתקן לצורך המועד, מעקם תפירתו, ובזה מלאכתו נחשבת מלאכת הדיוט (לעיל ז, א).

יג,ט – לשלוח אגרת לרב או ש"צ

ציבור שמחפש רב או שליח ציבור לצורך אחר המועד והוצרכו לכתוב לו אגרת, בתרומת הדשן א, פה, אסר, כי לשיטתו סתם כתיבה היא מעשה אומן, ואסורה לצורך אחר המועד אף לצורך רבים. והב"י, תקמה, ה, התיר משום שזו מלאכת הדיוט לצורך רבים שהותרה אף שלא לצורך המועד. וכך הלכה.

יג,י – כתיבת תשובה הלכתית

כתב שו"ע תקמה, ח, עפ"י שו"ת הרא"ש כג, ט, מי ששלחו לו שאלה בהלכה שאינה לצורך המועד אלא שאין השליח יכול להתעכב עד אחר המועד, מותר לרב לכתוב את התשובה מפני שנחשב כדבר האבד, שמא לא ימצא אח"כ ע"י מי לשלחה. וכן מותר להעתיקה כדי שישאר אצלו עותק ולא ישכחנה. וכיוון שהוא דבר האבד, אם יש הכרח מותר לכתוב במלאכת אומן.

יג,יא – כתיבת חידושי תורה

לרשב"א בתשובה ג, רעג, אסור לכתוב חידושי תורה בחוה"מ, וכשם שאסרו חכמים להגיה אות אחת בספר. ואמנם התירו משום דבר האבד לכתוב "יציאותיו וחשבונות שבינו לבין אחרים, שהכל תלוי בזכרון, ושמא לא יזכור ויאבד ממונו, אבל חידוש ששמע, או שעלה בידו בעיונו… אם מתירא שלא ישכח, ישנה הרבה פעמים בעל פה כדי שיהא שגור בפיו, כמו שאמרו: תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמיא כמאן דמנחא ליה בכיסתיה, וכדרך שהיו עושין לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמרא. וכן הטעם בהגהת הספרים, עשוי הוא לחזור ולראות בהן, ולהגיה". ויש לומר שלדעת הרשב"א אין כתיבת דברי תורה מכלל צרכי מצווה הואיל וממילא צריך ללמוד בעל פה. ועוד חשש שמא יטרד בכתיבתו ויעשה מועדיו חול ויבטל את צביון המועד.

לעומתו, בהגהת הסמ"ק (קצה) התיר לכתוב בחוה"מ דברים שנתחדשו אצלו וירא שמא ישכחם. והביא ראיה מתמורה יד, ב, שאף בזמן שנאסרה כתיבת תורה שבעל פה, הותר לכתוב חידוש. והוא הדין בחוה"מ. וכ"כ הטור (תקמה, ח) בשם הרא"ש. וכ"כ רבנו ירוחם (מובא בב"י תקמה, ח). וכ"כ בשו"ע תקמה, ט.

מותר ללכת לכתחילה לשמוע דברי תורה כדי לכתבם (מ"ב מז). וכפי שהעיד הט"ז (יג) על הב"ח שכתב את חיבוריו בחוה"מ. והוסיף הט"ז: "עוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה, כיוון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו, אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש, דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר, דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו, יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן". וכאשר מדובר בדבר האבד, מותר אף במלאכת אומן. אמנם כאשר אין צורך במלאכת אומן, יש לכתוב כתיבת הדיוט. וכ"כ במ"ב תקמה, מז. וכן מותר לכתוב תיקון לטעות בספר, כאשר יש חשש שאחר המועד ישכח את התיקון הנצרך (ט"ז תקמה, ג; מ"ב ח). בהקשר לזה יש מקום להביא את דברי ספר חסידים תקל: "וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה, וזה שכתוב (קהלת יב, יד) יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה".

יג,יב – הכרזת אבידה

כתב שש"כ סז, יז, המוצא מציאה בחול המועד, מותר לו לכתוב מודעה ולהדביקה, כי יתכן שהמאבד נמצא במקום זה רק בימי החג, ואחרי החג כבר לא יראה את המודעה ויפסיד את אבידתו. וכן מותר למאבד לפרסם את אבידתו כדי שידעו להשיב אליו את האבידה. ע"כ. ואם זה דבר האבד, הרי שמותר בשעת הצורך אפילו במלאכת אומן.

יג,יג – גדרי כתיבה ותיקון בספר תורה

כתיבת ס"ת לכל הדעות נחשבת מלאכת אומן שאסורה במועד. וכתבו מ"ב (ב) וכה"ח (ו) עפ"י האחרונים (א"ר ב, שע"ת, א, בשם שו"ת גבעת שאול סי' נד, ועוד), שהאיסור לכתוב הוא ליצור אות חדשה, בין ע"י כתיבה, ובין שמשנה אות מרי"ש לדל"ת וכיוצא. אבל אות שנחלקה לשתים, או אות שרישומה ניכר ורוצה להעביר עליה קולמוס, או להפריד בין הדבקים, מותר, מפני שזו מלאכת הדיוט, ומותר לצורך הרבים, למרות שיש להם עוד ס"ת כשר ואין בו צורך למועד.

ועיין להלן בפרק יב, יא-יג, שאם הציבור צריך לקרוא בו במועד, אזי מתירים גם מלאכת אומן, משום שהוא דבר האבד. וכן מתירים לכתוב מזוזה כאשר אם לא יכתבוה בחוה"מ יתבטלו מקיום מצוותה.

מחיקה: כתב שערי תשובה, א, בשם שו"ת פנים מאירות (א, סו, 'מעשה'), ספר תורה שנמצאה בו אות יתירה, מותר למחקה אף שיש להם עוד ס"ת כשר. מפני שמחיקה היא מעשה הדיוט ומותרת לצורך הרבים אף שלא לצורך המועד. ע"כ. ויש להוסיף, שגם אם זה לא היה צרכי ציבור, אלא רק צרכי מצווה של יחיד, מותר היה לתקן במלאכת הדיוט, שכן כל צרכי מצווה נחשבים כצרכי המועד, שמלאכת הדיוט מותרת למענם (להלן יב, יא). וכ"כ בספר פתחי מועד (פ"ג עמ' קנא).

יג,יד – ההיתר בכתיבת חשבונותיו

תוספתא מו"ק ב, ג: "מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו". וכן מובא ברי"ף יא, א; רמב"ם ז, יד; רא"ש ג, כד; ושו"ע תקמה, ד.

שני טעמים לזה: לרמב"ם, מפני שהוא כתב הדיוט ומותר לצורך המועד. ולרשב"א ג, רעג, משום דבר האבד, שמא ישכח. והמ"ב, יח, כתב ששני הטעמים נכונים ובאחד מהם אפשר להתיר. אמנם אם חשבונותיו כתובים כבר ורצונו לכתבם יפה ומסודר יותר – אסור. כ"כ הא"ר י, בשם שו"ת מהר"י בן לב ג, סא. וכ"כ מ"ב יח.

וכן מותר לחנוונים ושאר בעלי עסק שפתיחתם מותרת בחוה"מ, לכתוב את המצרכים שהלקוחות קונים בהקפה כדי שלא ישכחו (מ"ב יח). וכן מותר לאדם ההולך לקנות מצרכים לחג להכין רשימה כדי לזכור מה עליו לקנות. ואם משלם בצ'ק, מותר לכתבו (שש"כ סו, יא). ואף שגם מלאכת אומן הותרה לצורך מכשירי אוכל נפש, מ"מ הרשימה רק מסייעת להכנת המאכלים אבל אין מכינים בה עצמה את המאכלים, ולכן דינה כ'מכשירי מכשירים', ולכן רק כדרך הדיוט מותר לכתוב רשימות אלה (לעיל הלכה ד).

עיין להלן יב, יד, א, בביאור דין כתיבת שטרות.

יג,טו – מה קובע, הפעולה או התוצאה – חותמת, הדפסה במחשב

נחלקו האחרונים מה מגדיר מעשה אומן, רמת ההשקעה בפעולה או התוצאה. לדעת אשל אברהם בוטשאטש (סי' תקמה תניינא), הקובע הוא רמת ההשקעה, ולכן מותר לחתום בחותמת, שכן אין שום צד מקצועי בפעולה זו למרות שהתוצאה מושלמת. וז"ל: "נראה שחותם הנהוג לעשות במה שקורין טריפוואקס, הוא דבר המתקיים ויש בזה משום מלאכה גמורה בשבת קודש, ויש בזה משום מלאכת כתיבה ממש… ומכל מקום לגבי חול המועד פשוט דהוי ליה מלאכת הדיוט, וכמו שהותר כתיבה תמה בדבר האבד בחול המועד, כן הותר לעשות חותם הנ"ל. ובפרט שכיוון שכל הדיוט יכול לעושת החותם ממש כמו שעושהו האומן ביותר, קיל טובא מכתיבה תמה שיש בה מעשה אומן ואינו מתקיים כ"כ ככתיבה תמה".

לעומת זאת לדעת א"ר (תס, ו), אסור לחתום בחותמת, כי התוצאה טובה. וז"ל: "ורוקח בסי' ר"פ, מה שנדחקו בדפוס אינה כתיבה דווקא לגבי גט, אבל ביום טוב אסור לסמן בו, הכי נמי הוי ככותב או מצייר ע"כ. ובספר אמרכל סיים ואפילו בחול המועד".

והבינו פוסקי זמנינו שביסוד מחלוקתם תלוי דין כתיבה במכונת כתיבה והדפסה במחשב. אם הולכים אחר הפעולה – יש להתיר, שהיא מעשה הדיוט. וכן סוברים הרב פיינשטיין, רשז"א, שש"כ סו, נה (הערה רט). וכ"כ שו"ת ישיב משה (הל' חוה"מ עמ' סג) בשם ריש"א; חזו"ע (עמ' רה; יבי"א ח או"ח מח); ולכך נטה שבט הלוי (ו, לז). ואם הולכים אחר התוצאה, הרי יש כאן מעשה אומן, וכ"כ חוט שני יט, ו, עמ' רמט; שו"ת קנין תורה (ב, צז); ושו"ת משנה הלכות (יא, תלח). ועיין בחוהמ"כ ו, פט, ופס"ת תקמה, ב.

והנראה למעשה שלכתחילה יש להחמיר, וגם לצורך המועד אין להדפיס. אולם בשעת הצורך אפשר להקל, הן מפני שסברת המקילים נראית, והן מפני שלדעת רבים פרטי איסורי חול המועד מדרבנן, ורק מלאכה לצורך פרנסה או מלאכה גדולה ומטריחה אסורה מהתורה. וכאשר מגמת ההדפסה לשפר את הלימוד בשיעור תורה, יש בזה גם צורך של דבר האבד, ובוודאי שיש להקל.

יג,טז – הדפסה לצורך עבודה

אמנם נראה שאם ההדפסה לצורך פרנסה, כמו חוות דעת משפטית, אסור להקל בלא צורך דבר האבד. כי נושא ההדפסה הופך אותה למלאכת אומן. וגם אם לא נקבל סברה זו, אזי כאשר מדובר בעבודה, יש לחשוש לרוה"פ שסוברים שמלאכת עבודה בחוה"מ אסורה מהתורה, וספק דאורייתא לחומרא, ועל כן יש לחוש לסוברים שהולכים אחר התוצאה.

יג,יז – כתב שאינו מתקיים מותר בלא הגבלה

כתבו ב"י (תקמה, ז [ב], 'כתב הרוקח'), ורמ"א (ז) עפ"י ארחות חיים (הלכות חוה"מ, ח), מותר לכתוב על לוחות של שעווה לפי שאינו כתב המתקיים. והיתר זה הוא אפילו אם כותב שלא לצורך המועד (שש"כ סו, נה). ולכן מותר לכתוב על אדים ואבק.

מבואר בשש"כ (סו, נה), ובחוהמ"כ (ו, פה) בשם הר"מ פיינשטיין ועוד, שכל כתב שעומד להימחק ונמחק בקלות נקרא 'כתב שאינו מתקיים', וזאת למרות שמצד עצמו הוא יכול להתקיים זמן רב. ואם כן מותר לכתוב בגיר או בטוש מחיק על גבי לוח, וכן מותר לכתוב חשבונות במחשב כיס, שהכתב המופיע בו אינו עומד להתקיים. וכן מותר לרשום מזל טוב וכיוצ"ב על גבי עוגה.

אמנם בשש"כ סו, הערה כט, התלבט אם מותר לכתוב בקרם אותיות על עוגה, וכתב שהרשז"א נטה להתיר. וממה שלמדנו, אין מקום להחמיר, שמדובר בכתב שאינו מתקיים כלל. בנוסף לכך, הוא בכלל צרכי המועד, שזה מוסיף שמחה, וממילא גם מלאכת הדיוט המתקיימת מותרת.

כתב בשו"ת יבי"א (ד, מו) שמותר להקליט בטייפ בחוה"מ, כיוון שהדיבור או הנגינה שנקלטת למכשיר אינם ניכרים כלל לעין לא ע"י אותיות ולא ע"י שום רושם כלל.

יג,יח – כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בלא הדפסה, מסרון

בספר חוהמ"כ ו, צח, לא החשיב כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בכלל האיסור, ולכן התירה אף שלא לצורך המועד, מפני שאין בכתב זה כל ממשות, ואינו אלא הבהוב אור אלקטרוני שבהקבצם יוצרים אות. ודומה לשרשרת נורות היוצרות משפט מסוים (כגון 'בסכות תשבו'), שלא יעלה על הדעת לאסור הדלקתם משום מלאכת כותב. אולם הוסיף, שאף שהותרה כתיבה זו, לא הותרה אלא באופן ארעי, אבל לכתוב במחשב עבודה גדולה אסור, שנמצא חוה"מ הופך ליום חול ומתבטל עניינו. וכ"כ ביבי"א ח, או"ח מח; דבר חברון או"ח תקמח; עטרת פז (לרב פנחס זביחי) ג, אבה"ע א; מועדי ה' (לרב שבתאי לוי) יא, כב.

לעומת זאת בחוט שני (פרק יט, ו, עמ' רמט) החשיב כתב זה ככתב הדיוט, והתירו לצורך המועד בלבד. וכ"כ הרב אליהו מאמר מרדכי יט, נד; וכ"כ בשו"ע המקוצר צט, הערה לה; וכך נראה מדברי שש"כ סו, נה. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ח, ח; ג, 59, וכ"כ בשם ריש"א. (אמנם אין הדברים ברורים אלא שכך משמע מכך שהתיר רק לצורך המועד, וזה אפילו בכתיבה שאינה נשמרת באופן מכוון. קובץ מבקשי תורה חוה"מ סי' קו אות פב).

וכן נראה למעשה שכתיבה במחשב היא מלאכת הדיוט, שאיך יתכן שפעולות שעל ידם מבצעים כיום את כל העבודות החשובות ביותר, לא יחשבו כמלאכה כלל, אלא דין כתיבה במחשב כמלאכת הדיוט.

לפיכך, מותר לכתוב במחשב צרכי מועד, כרשימת מוצרים שצריכים לקנות. וכן מכתב ידידות לחבר, שאף זה מצרכי המועד, שעל ידי כך מרבים שמחה וידידות (שו"ע תקמה, ה). ולעיל יג, יא, למדנו שמותר לכתוב דברי תורה, כאשר על ידי הכתיבה יזכור את הדברים.

יג,יט – הקלדה לצורך פרנסה אסורה

נלענ"ד שכמו שכתבתי לגבי כתיבת הדיוט לצורך פרנסה (יג, ז), והדפסה לצורך פרנסה (יג, טז), כמו כן הקלדה לצורך פרנסה, כמו כתיבת חוות דעת משפטית, תוכנית בנייה, כתיבת תוכנה וכיוצא בזה, נחשבת כמלאכת אומן. אמנם מותר לבעלי עסקים לכתוב במחשב את המכירות שהם מבצעים במועד, מפני שכתיבה זו אינה עצם העבודה, אלא רק מלווה את העבודה, ובאופן זה היא מלאכת הדיוט.


[1]. הראב"ד (בהשגות) ומאירי ביארו, שהיתר אגרות רְשות משום דבר האבד, שמא לא ימצא שליח לשלוח את האגרות לאחר המועד. וכ"כ לבוש. ובערוה"ש (יב) העיר שטעם זה אינו שייך בימינו מפני שבכל מקום יש דואר קבוע. ויש מפרשים שכתיבה זו של שאילת שלום אין בה טרחה, ואין לה משמעות עסקית, ולכן היא מותרת, שאינה בגדר מלאכה כלל (דעה שהובאה בשבלי הלקט רכה, דעה שניה לעיל יג, א).
פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה

יד – משחקים ומלאכת יצירה

יד,א – משחקי צביעה ויצירה לילדים

בחוהמ"כ ו, פד, כתב שאין שום איסור לילדים לצייר ולצבוע. ומקורו מליקוטי הלכות חוה"מ לסי' תקמד, ז. וכן מובא בפס"ת תקמא, א; תקמא, יב. וכן בשמירת המועד כהלכתו ח, יב, וכתב בהערה 48, שוודאי נחשב צורך המועד מה שהם מתענגים במלאכת הציור, ולא גרע מטיול דמותר לעשות מלאכה לצורכו, כמבואר בשו"ע תקלו, א. ע"כ. וכמובן כל זה מפני שציור ילדים הינו מלאכת הדיוט. ואף שלגדול אסור לצייר (כמבואר להלן), מותר לגדול לסייע לקטן, ובתנאי שיקפיד לסייע כדרך הדיוט.

בחוהמ"כ ו, עה, התיר למורים שאוספים את התלמידים שלא יסתובבו בבילויים בחוצות, לשלב כתיבה בלימודים, ומקורו בדברי הרב פיינשטיין.

יד,ב – ציור כדרך הדיוט של גדול

בספר מועדי ה' (לרב שבתאי לוי יא, לח) כתב שכשם שיש מלאכת הדיוט בכתיבה כך יש בציור, ולכן מותר לילדים לצייר ומותר אף למבוגר לצייר במלאכת הדיוט. (ולמד זאת מהרמב"ם בהלכות שבת יא, יז, שהשווה ציור לכתיבה). וכ"כ בחול המועד כהלכתו ו, פד, שציור ככותב, ומותר למבוגר לצייר במעשה הדיוט. וכך נראה מפס"ת תקמה, יב.

אולם למעשה נראה שאסור לגדול לעסוק בציור ושאר יצירות, מפני שדרכו של גדול לנסות לייפות את יצירתו, וממילא זה נחשב מלאכת אומן. ואינו דומה לכתיבה, שבכתיבה יש אפשרות לבטא את התוכן בכתיבה של הדיוט, אבל ביצירה כל המגמה שתהיה יפה, ועל כך מתאמצים, וממילא הגדול מנסה לעשותו במעשה אומן. ואינו דומה לילד, שבמהותו הוא הדיוט, ויצירותיו פשוטות, ועיקר המגמה בהפעלתו, שיהנה מתהליך היצירה.

בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע קו שיבדיל בין מלאכת אומן להדיוט, ובלא קו כזה, אין משמעות לחלוקה בין מלאכת הדיוט למלאכת אומן, וכל היתר לצייר במלאכת הדיוט הוא היתר לצייר במלאכת אומן.

מעבר לכך, אפילו אם היתה אפשרות לגדול לצייר במלאכת הדיוט, יש מקום לפקפק אם הדבר מותר. שכן היתר מלאכת הדיוט במועד היא רק לצורך המועד, וההנאות שלשמם התירו זאת, הן הנאות שקשורות לנופש ומנוחה, כמו טיול בניחותא, כמוזכר בגמרא ובראשונים, שמצטרפות לשמחת החג בסעודות ולימוד תורה. אבל מלאכת יצירה אינה הנאה של חופש, אלא דבר שמצריך תשומת לב.

וכ"כ בשו"ת אבני ישפה א, קי, ב, שרק כתיבה כדרך הדיוט הותרה במועד, אבל ציור או צביעה אסורים, שהואיל ונועדו ליופי הם מעשה אומן. וגם אסר לקטנים שהגיעו לחינוך, ואף שהם אינם יודעים לצייר יפה כמעשה אומן, מכל מקום כשיגדלו יהיה אסור להם לצייר ולצבוע, ולכן צריך לחנכם לכך. וכ"כ בספר חיכו ממתקים תקמה, לט, הערה עב, בשם הרב אלישיב והרב קרליץ.

ואין נראה להחמיר לילדים, שכן סוג היצירה שלהם שונה במהותה מיצירת הגדול, ולכן אין מצווה לחנכם שלא ליצור יצירות של קטנים. אולם יש לשים לב, שככל שיתקרבו יותר לגיל מצוות, יש להרחיקם מזה, כי מלאכתם נעשית יותר איכותית ודומה ליצירה של גדולים, וגם צריך להרגילם ללימוד במועד.

אמנם נראה שאין איסור בשירבוט קווים בלא משים, כפי שלפעמים עושים בעת שמדברים בטלפון.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה

טו – נסיעות, טיולים ובילויים

טו,א – מלאכת הדיוט בתיקוני סוס לרכוב עליו

מו"ק י, א – י, ב: "דרש רב חמא משום רבי מאיר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול ציפורניים בחולו של מועד". מפני שאם לא יקצצו להם את הציפורניים יהיה להם צער ולא יוכלו ללכת (רש"י). וכתבו התוספות (י, ב, 'למישקל'), שבמקומות שהקרקע קשה מותר גם לתקן את הברזלים שברגליהם, שברזלים אלו מקילים על הליכתם ודינם כציפורניים. ובגמ' לא הזכירו זאת כיוון שבבבל הקרקע היתה רכה ולא נצרכו לכך. וכ"כ הרא"ש (א, יט), והוסיף שגם מותר לתקן את האוכף והרסן.

כתב הרא"ש שם, שכל ההיתרים הללו "באדם שרגיל ברכיבה ולא למוד ללכת ברגליו וצריך לרכוב לצורך המועד". דייק מזה ב"י (תקלו, א, 'ומשמע'), שאם הוא רגיל ללכת ברגליו או שאין רכיבתו לצורך המועד, אסור לתקן את צרכי הרכיבה. והוסיף ('ומיהו'), שאף טיול נחשב לצורך המועד. וכ"כ בשו"ע תקלו, א: "מי שצריך לרכב במועד לטייל (או לראות פני חברו, מ"ב א), או לצורך המועד, ולא ניסה ללכת ברגליו, יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברגליו והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד". כל התיקונים המוזכרים מעשה הדיוט הם, שמעשה אומן אסור אף לצורך המועד.

טו,ב – דין רכיבה שלא לצורך המועד בלא תיקון צרכי הרכיבה

עוד כתב בב"י, שמשמע מהרא"ש (א, יט), שרכיבה במועד מותרת בכל אופן, אף שאינו לצורך המועד, כיוון שברכיבתו אינו עושה שום מלאכה. אבל לדעת תוספות (י, ב, 'סוס'), לא הותרה רכיבה אלא לצורך המועד, וגם טיול צורך המועד, אולם רכיבה סתם אסורה. וסיכם ב"י (תקלו, א, 'ומיהו'): "… נוהגים לרכוב על הסוס לילך מעיר לעיר אפילו שלא לצורך המועד, והא ודאי שלא כדברי התוספות הוא, אבל הם סומכים על מה שנראה מדברי הרא"ש דלרכוב אף על פי שאינו לצורך המועד מותר. ומיהו לפי מה שכתבתי בסימן שקודם זה (רסד, ב, 'כתוב') בשם מרדכי ישן, יש איסור לילך במועד מעיר לעיר אם לא לצורך מזונות שאין לו מה יאכל או לעשות פרקמטיא בדבר האבד. ולעניין הלכה נקטינן להקל כדמשמע מדברי הרא"ש וכמנהג העולם". וכ"כ הרמ"א תקלו, א: "מותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר אפילו בחינם, וכן נהגו". והטעם, שאין ברכיבה שום מלאכה (מ"ב ד).

טו,ג – נהיגה ברכב שלא לצורך המועד אסורה

לפי זה יוצא, שהואיל ונסיעה ברכב כרוכה במלאכה גמורה של הבערה, מותר לנסוע רק לצורך המועד, וגם טיול בכלל זה. אבל לצורך שלאחר המועד אסור. וכ"כ בספר מועדי ה' (הלכות חוה"מ לד הערה לה), ופתחי מועד (פ"ג ב, נו, א, עמ' קכט), ופס"ת תקלו, ב. וברכיבה על אופניים, אין שום מלאכה, ולכן מותר לרכוב עליהם לכל צורך שהוא (מועדי ה' שם, חוהמ"כ ז, עב).

בחוהמ"כ ז, סט, והערה קסג, כתב שלא ברור מה האיסור בנסיעה ברכב, שכן בפשטות הבערה מותרת בחוה"מ הואיל והיא מלאכה שאין בה שיהוי (כפי שכתב בפרק ב, הערה כה). ואם משום מוליד בהצתה, האיסור מדרבנן, ואיסורי דרבנן מותרים בחוה"מ (וגם ההולדה נעשית בלא שיהוי). אמנם ציטט מהרב פיינשטיין שאסר לנסוע שלא לצורך המועד. ובספר הביא רק את דעתו בתור דעת יש מי שאוסר. ועוד הזכיר בהערה סברה שיש בנסיעה מלאכת מכה בפטיש. ע"כ. ואולי האיסור כמו שאסרו חכמים סחורה והעברת חפצים (להלן טז-יז), שאין בהם מלאכה, אלא טורח רב. ויותר נלענ"ד שהאיסור משום הבערה, ואינו דומה הבערת גפרור שאין בו טורח ושיהוי, לנהיגה ברכב שכל זמן שהוא לוחץ על הגז הוא מבעיר. ואין לומר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, שכן למדנו שלדעת רוה"פ הכוונה ב"שלא לצורך" היינו שלא לצורך אכילה אלא לשאר צרכי המועד. ובנוסף לכך, הכל מסכימים שלצורך חול או לצורך נוכרי אסור מהתורה (לעיל ג, ג, 2).

טו,ד – שיעור נהיגה אסור ואימתי הוא צורך דבר האבד

שיעורי נהיגה אסורים במועד, מפני שהם נסיעה שאינה לצורך המועד. וכ"כ בספר מועדי ה' (הלכות חוה"מ לד הערה לה), ופתחי מועד (פ"ג ב, נו, א, עמ' קכט). אמנם לצורך דבר האבד מותר. כגון במקרה שהוא עלול להיכשל במבחן, ואינו יכול לדחות את המבחן למועד אחר בלא להפסיד סכום גדול. אלא שיש לדקדק שלא לפרוץ גדר על ידי היתר זה. וצריך לשאול את הרוצה לקיים את השיעור, מה היה עושה אם היה בנופש שחביב עליו מאד בגליל, האם היה מחשיב את שיעור הנהיגה כדבר האבד שלמענו היה נוסע למרכז הארץ ואח"כ חוזר. אם כן, סימן שהוא באמת דבר האבד.

טו,ה – האם יש איסור לנסוע סתם

לכאורה רק נסיעה לצורך מסוים שאינו קשור למועד – אסורה. וקשה על מה שכתבו בחוהמ"כ ז, סט, ופס"ת תקלו, ב, שנסיעה סתם שלא לצורך המועד אסורה. ולכאורה אם אין שום מטרה הרי שזה טיול, וכבר נחשב צורך המועד. אמנם מלשון הרמ"א תקלו, א: "מותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר אפילו בחינם, וכן נהגו", אפשר להבין שיש נסיעה בחינם, שבסוס מותרת ואם יש בה מלאכת הדיוט – אסורה. ובערוה"ש תקלו, א, תמה על לשון 'חינם' ברמ"א, וכתב: "ואינו מובן, כיוון שרצונו בכך הרי טיול הוא לו'? ואפשר שטיול הוא בהכנה והליכתו בנחת". ואם כן טיול מהיר אינו בכלל ההיתר. ומכל מקום לא שמענו שהחמירו בטיול שאינו בנחת.

למעשה נראה שאין אפשרות להגדיר סתם נסיעה כנסיעה בחינם, וכל הרוצה לנסוע במועד, משמע שזה טיול עבורו ומותר. ורק ידאג שלא יבטל את עיקר מצוות יו"ט בלימוד תורה וסעודות. מעבר לכך, גם לדעת המחמירים, אין אפשרות להבדיל בין נסיעה של טיול לנסיעה של חינם.

טו,ו – עבודת נהגים בשכר

שאל רשז"א (שש"כ סו, הערה מג), איך אפשר להזמין מונית בחוה"מ, והרי מכשילים את הנהג, שאם יש לו מה לאכול אסור לו לעבוד בשכר. ותירץ שאולי התשלום הוא בהבלעה, שכן מותר לשלם לו עבור הדלק. עוד כתב שלגבי אוטובוס אין שאלה, כי הוא צרכי רבים, שמתירים מלאכת הדיוט בתשלום (וכ"כ בשש"כ סח, הערה ח). אלא שלגבי מונית, הרי יש הרבה נהגי מוניות גוים. ע"כ. אמנם בעצמו אמר (שש"כ סח, הערה ח), שאם המצב שיש בזה צורך לרבים, כגון שאינם יכולים להסתדר עם האוטובוסים בלבד, או שיפסידו זמן מרובה בנסיעה באוטובוס, הרי שגם המוניות בכלל צורך רבים. ע"כ. ואולי אפשר לומר, שלכתחילה טוב לעודד את נהגי המוניות הגויים שיעבדו ככל יכולתם, ואם אינם מספיקים למלא את צרכי הציבור, ינהגו גם יהודים במוניות.

טו,ז – דיני תיקוני רכב

בחוהמ"כ ז, עז-עח, כתב שתיקון פנצ'ר למרות שיתכן שהוא מלאכת הדיוט, הואיל ויש בו טרחה יתירה, אסור בחוה"מ, אבל החלפת צמיג מותר. וכן הביא משמו בפס"ת תקלו, א. ונלענ"ד שכיום תיקון פנצ'ר הוא מלאכת אומן, הואיל והדיוטות אינם יודעים לבצעו כראוי. וכ"כ הרב מנחם שימל בקובץ דרכי הוראה (תשרי התשסו קובץ ג).

בחזון עובדיה מהל' חוה"מ ה (עמ' קעה) התיר לתקן במלאכת אומן אוטובוסים ומוניות לצרכי הרבים, וכן מכוניות משא להובלת מזון. ובסעיף ו' כתב שהיתר צרכי רבים במלאכת אומן הוא רק לצרכי הגוף במועד. ע"כ. ולמעשה עיקר ההיתר משום שמן הסתם צרכי ציבור כאלה מגיעים לצורך דבר האבד, שעבורו גם מלאכת אומן מותרת.

טו,ח – רחיצת רכב ושמשותיו

כתב שו"ע תקלו, ב, עפ"י מו"ק י, ב: "מותר לסרוק הסוס כדי ליפותו". שני טעמים נאמרו בזה: לר' ירוחם (נתיב ד, ח"ה) ע"י הסירוק הסוס הולך יותר בזריזות. ולמאירי (י, ב, 'ובונין'), הרוכב נהנה ומתכבד מכך שסוסו מסורק.

למעשה בימינו אין לרחוץ את הרכב בחוה"מ, מפני שכל העושה בחול המועד מלאכת תחזוקה שרגילים לעשות אחת לכמה שבועות מזלזל במועד. וכעין זה כתב בחוהמ"כ ה, מד.

ואם הרכב התלכלך מאד עד שמתביישים לנסוע בו. מדברי פס"ת תקלו, ג, משמע שאסור, שכן כתב שיש לחוש לטעם הראשון של ר' ירוחם. אולם נראה להתיר, ראשית מפני שלכו"ע שטיפת הרכב אסורה מדרבנן, ובדין דרבנן אפשר להקל כהסבר המאירי. ועוד שאפשר לומר שהוא קצת צורך המועד, שלא יתבזה.

ועיין לעיל ח, א, שאין לנקות חלונות בית שרגילים לנקותם כל כמה שבועות, ע"כ. אבל חלונות רכב מותר לנקות, שיש בזה תועלת לנסיעה וגם כבוד לנהג.

טו,ט – צידת דגים במועד

יש סוברים שאסור לצוד דגים להנאה במועד, משום שסתם הנאה אינה נחשבת צורך המועד, ואסור לעשות מלאכת הדיוט כצידה למענה, וכ"כ רבבות אפרים א, שנו, ב, ולכך נטה בחוהמ"כ ז, כד, וכן שמע מרשז"א והרב וואזנר, וכ"כ בפס"ת תקלג, ד. וצריך לומר שאף שמותר לצוד כדי לאכול, כאן שהצידה בעיקר לצורך הנאת תחביב – אסור.

לעומת זאת הרב פיינשטיין וריש"א התירו (שהמ"כ ג, 16), כשם שמותר לטייל במועד. ולכן התיר הרב פיינשטיין לנהנים מכך, לצוד דגים בחכות, וצרף לכך את הסברה שהם יכולים לאכול את הדגים, והרי ממש צורך אכילה.

נראה שלכל הדעות מותר למבקרים במטעים לקטוף פירות כדי ליהנות מחוויית הקטיף, שכן יש בזה צורך אכילה, ואין זה דומה לציד דגים, שכרוכה בהתעסקות ארוכה ומטריחה, ואילו הקטיף הוא קצר וקל, וממילא יותר בולטת בו התועלת לאכילה.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | כתיבת תגובה

טז – מסחר וקניות

טז,א – סחורה – מקור האיסור וטעמו

מו"ק י, ב: "אמר רבא, פרקמטיא כל שהוא אסור". שו"ע תקלט, א: "כל סחורה אסורה, אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור".

כתבו הראשונים כמה טעמים לאיסור, ועניין כולם אחד, שהמסחר מבטל את צביונו של חול המועד: בתוס' ורא"ש כתבו משום טרחה (תוספות יב, ב, 'מכניס', רא"ש א, כג). והרחיב את הדברים בשו"ת הרא"ש (כג, ד), שלעיתים הסוחר קונה ביוקר או מוכר בזול ויבוא מזה לידי צער במועד. ובשו"ת הריב"ש (סי' שנב) כתב שיש בזה זלזול במועד לעשותו כחול. וכך כתב לגבי פעולה מסחרית אחת בחנות, וק"ו פתיחת חנות כל היום.[2]

בערוה"ש (תקלט, ג-ד) כתב: "ונ"ל דמשום דעיקר המועד לא ניתנה לישראל אלא לאכול ולשתות ולשמוח ולעסוק בתורה כמו שאומר שם בירושלמי… ולפי זה אם היו מניחין להם לעסוק במשא ומתן ממילא דהיו טרודים כל היום ולא היה להם זמן לעסוק בתורה כמו בכל ימות החול, ולכן הוכרחו חכמים לאסור עליהם המשא ומתן. והוכרחו לאסור אפילו כל שהוא, דמשא ומתן אין לה קצבה ואם תתיר כל שהוא ממילא שיגרור עוד ובזה גריע ממלאכה. והרא"ש ז"ל כתב שם דאסרו המשא ומתן מפני הטירחא ע"ש, ואין כוונתו דטעם זה מספיק, שהרי כמה טרחות טורחין במועד, אלא כוונתו דעל ידי זה הטורח יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שביאר הרא"ש בעצמו בתשובה [כלל כ"ג] וז"ל [בסי' ד' שם] כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב עכ"ל. הרי דזהו עיקר הטעם. ובכלל שמחת יום טוב לעסוק בתורה, דהא אפילו ביום טוב בעינן חציו לד', וכל שכן במועד. ואם יהיה במשא ומתן לא יהנה משמחת יום טוב וגם לא יעסוק בתורה".

טז,ב – ההיתר במזון ודין קנייה עבור הימים שלאחר החג

מזון מותר לקנות בלא הגבלה, וגם אם היה יכול לקנות הכל לפני החג, מותר לקנות במועד, מפני שלא רצו חכמים להגביל באיזה שהוא אופן את שמחת החג, וכשם שלא חייבו להכין את התבשילים שאינם מתקלקלים לפני החג, ואף לטחון את כל החיטים הנצרכים למועד, לפני החג (שו"ע תקלג, א; לעיל הלכה ג; שש"כ סז, כז, ובמקורותיו).

בשש"כ סז, כז, הערה קלז, היקל להוסיף ולקנות עבור הימים שלאחר החג, מדין מרבה בשיעורים שהותר ביו"ט, כמבואר בשו"ע תקג, א-ב, ובתנאי שמרבה בקניית אותו המין שממילא צריך לקנות. לעומת זאת הרב פיינשטיין אסר, וכן הסכים בחוהמ"כ י, נד, הערה קנט, משום שיש בזה צד של זלזול במועד, ואולי יצטער על ההחלטה לקנות יותר. וכך מסתבר, מפני שאיסור מסחר בחוה"מ אינו מפני מלאכה, ששייך לומר מרבה בשיעורים מותר, אלא משום שעלול להצטער (שו"ת הרא"ש כג, ד), או עובדין דחול (ריב"ש שנב), וזה שייך כאשר מרבה בשיעורים. אמנם הרוצה לסמוך על שש"כ רשאי, כי הוא ספק דרבנן, אלא שההיתר הוא להרבות רק מאותו הדבר שהוא נצרך לקנות ולא מדברים אחרים. ואם מדובר במוצרים שנמכרים באריזות גדולות, נראה שהכל יתירו, שכך דרך קניית אותה סחורה (שש"כ סז, הערה קלז).

כאשר מקבלים מחיר זול על קנייה גדולה, מותר להגדיל את הקנייה הנצרכת בחוה"מ, שזה דבר האבד. וכפי שכתב כיוצא בזה בשעה"צ קלז, מט, לגבי מלאכה, ק"ו לגבי מסחר. כ"כ בחוהמ"כ י, נד, הערה קסא, והביאו בפס"ת תקלט, ח. אמנם חובה לציין שכיוון שההיתר מדין 'דבר האבד', הוא בתנאי שלא יכוון מלאכתו למועד, כמבואר בשו"ע תקלט, א.

טז,ג – האם יש איסור לסחור בצנעה

בית יוסף תקלט, א: "בסוף פרק קמא דמועד קטן (י, ב) אמר רבה פרקמטיא כל שהוא אסורה, וכתב הרא"ש (סי' כג) פירוש לקנות סחורה או למכרה אפילו כל שהוא אסור משום טרחא. וכן כתב הרמב"ם (ז, כב). ומשמע דלא שנא בצנעא לא שנא בפרהסיא אסור. ושלא כדברי הרוקח שכתב בסימן ד"ש, דמי שבא דבר סחורה לידו לישא וליתן בצנעא מותר. ומיהו האגור (סי' תרפ) כתב כדברי הרוקח, וז"ל: רבינו נתן השיב מי שבא סחורה לידו לישא וליתן בתוך ביתו בצנעא בחול המועד מותר, שאפילו בשבת איסור קל הוא הילכך בצנעא מותר. וכ"כ בעל היראים (סו"ס דש), דוקא בשוק דאיכא טורח אבל בבית נראה דמותר מרדכי עכ"ל. ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא, כיוון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם ויוציא ממנו לשמחת יום טוב יותר על מה שהיה בדעתו להוציא".

ונלענ"ד שלא התכוונו להתיר לעסוק במשך שעות בכל יום במסחר בצנעה, שכן עיסוק כזה מטבעו אינו יכול להיחשב מסחר בצנעה, אלא כל מה שהתירו הוא לבצע עסקאות בודדות שהזדמנו לידו, בלא היתר מיוחד של דבר האבד וכדומה.

ולדעת רוה"פ שאיסור מסחר הוא גם בצנעה, ההיתר שהזכירו חכמים לסחור בצנעה נאמר לגבי מכירת צרכי מועד (מו"ק יג, ב).

טז,ד – לצורך המועד מותר ומהם תנאי ההיתר

לצורך המועד מותר לקנות, וכמו שאמרו במשנה מו"ק יג, א: "אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל". ושם יג, ב, במשנה: "מוכרי פירות, כסות וכלים – מוכרים בצנעה לצורך המועד".

טז,ה – ההיתר בתנאי שלא כיוון קנייתו למועד

אלא שאם אפשר לקנותם לפני המועד, צריך לקנותם אז. ואם היה יכול לקנות לפני החג ודחה את קנייתם למועד, הרי זה אסור, מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד. וכ"כ במ"ב תקלט, ד, לעניין סחורה בדבר האבד, שההיתר רק כשלא כיוון לקבל את הסחורה במועד. ודין סחורה כדין מלאכת הדיוט, והכלל הוא שלכל צורך שמתירים מלאכת הדיוט, הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד (מ"ב תקמ, ט).

וכ"כ במפורש בשש"כ סז, כו, בשם רשז"א, שדווקא מוצרי מזון אין מחייבים לקנות לפני החג, אבל שאר דברים שלא ניכר שהם לצרכי המועד, וגם אפשר לקנותם לפני החג, צריך לקנות לפני החג. ע"כ. והובאו דבריו בפס"ת תקלט, ה, 26. ועיין בהלכה ה', לעניין טיפולים קוסמטיים שמותרים כי הם צרכי הגוף, וכתבתי: "אמנם לכתחילה נכון לקיים את הטיפולים המקצועיים לפני החג, כדי לקבל את החג באופן המכובד והיפה ביותר, וכדי שימי החג יישארו פנויים לשמחת החג".

טז,ו – אין לקנות בחנות של יהודי שפתוחה באיסור

שני תנאים צריכים להתקיים כדי שפתיחת החנות תהיה בהיתר: א) שעיקר מכירותיו עבור אנשים שקונים לצורך המועד, ולא כיוונו קניותיהם למועד. ב) שהחנות פתוחה בצנעה (להלן יב, ז, ג).

אבל כאשר החנות פתוחה באיסור, אסור לקנות אצלו כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכ"כ בפס"ת תקלט, 39, שיקנה רק בחנות שככלל סגורה, ופותחים אותה כאשר אדם מבקש לקנות דבר מה עבור המועד, ולא יסייע בידי עוברי עבירה שפותחים את חנויותיהם באיסור. והוסיף (שם 7) בשם אורחות חיים (ספינקא ג), שאסור גם לבקר בחנותו של מוכר זה כדי לבדוק סחורתו.

טז,ז – אין לבלות בקניון גם כאשר כל מה שקונים לצורך המועד

היה אפשר לכאורה לומר, שכמו שמותר לטייל במועד, כך מותר לצאת במועד לסיבוב קניות בקניון, שכן אנשים רגילים כיום להתענג מעצם חוויית הקנייה, אלא שכיוון שהוא מועד, יקפידו לקנות דברים שיספיקו להשתמש בהם במועד, כגון בגדים, תכשיטים, נעליים, ספרים, כלי מטבח ורהיטים לשימוש מיידי. ואם הדבר אכן מותר, אזי גם דין פתיחת החנויות ישתנה, שלכל בעלי החנויות הללו יהיה מותר לפתוח אותם במועד. וגם הקניונים יוכלו על פי ההלכה לפתוח את שעריהם, וזה יהיה אחד הבילויים המרכזיים בחול המועד.

אולם למעשה יש לאסור זאת מכל וכל, שכן קבעו חכמים שמסחר כל שהוא אסור (מו"ק י, ב). וגם כשהתירו לקנות דבר עבור המועד, הצריכו לעשות זאת בצנעה (משנה יג, ב). הרי שההיתר הוא רק למקרה שהתעורר פתאום צורך, ואזי פונה אדם למי שיש לו חנות או סחורה במחסן, והוא פותח לו את החנות בצנעה ומוכר את מה שנצרך ותו לא.

וזהו שכתבתי לעיל (טז, ה) שההיתר לקנות במועד הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד. וממילא כל הדברים שהיה ידוע לו שיצטרך להם במועד – חובתו לקנות לפני המועד, ורק לגבי דברים שנשכחו, או שמחמת העומס המרובה, לא הספיקו לקנות, מותר לקנות בצנעה. אבל אין הכוונה שהמסחר יהפוך לבילוי לכתחילה.

ואין לומר שהואיל והם נהנים מאד מחוויית הקנייה בקניון, יהיה מותר להם לעסוק במסחר של דברים שישתמשו בהם במועד, כשם שלא התירו למי שנהנה מעבודתו, שיהיה מותר לו לעבוד במועד. כי כך היא שמחת החג שיש בה שביתה מעסקי חול, ומסחר הוא עסק של חול. וכפי שכתב הריב"ש (סי' שנב) אפילו לגבי עסקה אחת בצנעה, קל וחומר לעיסוק ממושך במסחר.

וכן הוא לפי הטעם שיש במסחר טרחה (תוס' ורא"ש), ולעיתים צער, במקרה של קנייה לא מוצלחת (רא"ש). ואף למי שנהנה מהסתובבות בחנויות, בלא ספק יש בזה טורח, והרי הוא כמי שנהנה ממלאכה, שגם עליו חל האיסור לעסוק במלאכתו במועד. ואדרבה עיקר הנאתו היא מהטורח והמתח המתלווה לשיטוט בחנויות, מתחושת החיפוש, כעין צייד שיוצא לחפש את טרפו, והוא חש סיפוק כשהצליח לצוד דבר מה. והמתח מלווה גם בשאלה המלווה כל בילוי של קניות, האם העסקה משתלמת, האם המחיר גבוה מדי? ובלא ספק פעמים רבות, לאחר הקנייה מתעוררת תחושה של החמצה, ומחשבה חוזרת, אולי היה עדיף לקנות את המוצר השני, אולי את מה שהציעו בחנות המתחרה, אולי התקמצנו מדי ולבסוף לא קנינו את הבגד שאנחנו באמת אוהבים, ואולי הפרזנו וקנינו בגד יקר מדי, שבפועל לא נהנה ממנו כל כך. והמתח הזה הוא חלק מהחוויה שממנה הם נהנים, וזהו בדיוק המסחר שנאסר בחול המועד, שהוא מנוגד לחלוטין לצביונו של המועד, שנועד להתכנסות פנימה, לעיסוק בדברים שמשמחים עצמם, ולא בעיסוק בדרך השגתם, כפי שרגילים בחול.

ויש להוכיח זאת ממה שאסרו חכמים למכור בפרהסיא דברים שלא ידוע שהם לצורך המועד. כלומר גם כאשר מוכרים לצורך המועד, אסור לעשות זאת בפרהסיא (מו"ק יג, ב). ולכאורה יש לשאול, מדוע הרואים צריכים לחשוד בקונים שאינם עושים זאת לצורך המועד. אלא שמסחר בפרהסיא הוא עובדין דחול וזלזול במועד, ולכן כל שאין ברור שהקנייה לצורך המועד, אסור לסחור בפהרסיא. וכן אפשר ללמוד מדעת הסוברים שכל איסור המסחר הוא רק בפרהסיא (רוקח, אגור, לעיל ג), הרי שעיקר האיסור משום הפגיעה בצביון המועד, וממילא ברור שאסור לצאת לסיבוב קניות להנאה, מפני שאין זו הנאת המועד, אלא עובדין דחול וזלזול במועד.

כיוצא בזה למדנו לגבי שבת, שכתבו רמב"ן, ריטב"א וחת"ס (הובא בפניני הלכה שבת כב, ב), שיש חומרה מיוחדת במסחר קבוע, ולכן פתיחת חנות אסורה מהתורה, מפני שהיא מבטלת את השבתון, מה שאין כן מכירה אחת שאסורה מדרבנן בלבד. ואף שחול המועד אינו נקרא שבתון ודינו שונה, מכל מקום למדנו שעיסוק מרובה במסחר הוא מעשה מובהק של חול.

כיוצא בזה כתב בשו"ת תורה לשמה סי' קצח, שאסור לפתוח חנות כדי לשבת שם במסיבת מרעים משום מראית עין, שיחשבו שעוסק במסחר ומזלזל במועד.

וממילא יוצא שאין היתר לפתוח חנויות של בגדים ותכשיטים וכלי בית במועד, זולת במקרים מיוחדים, שידוע לבעל החנות, שרוב הקונים שלו הם אנשים שלא כיוונו מלאכתם למועד. וכיוון שרוב בעלי העסקים פותחים את חנויותיהם באיסור, גם אסור לקנות אצלם כמבואר בסעיף הקודם.

טז,ח – קניית מתנות שאין משתמשים בהם במועד

חידש בחוהמ"כ י, הערה קמז, שמותר לקנות דבר למתנה כדי לשולחה לחבירו משום שמחת יו"ט, כמבואר בשו"ע (תקטז, ג, מ"ב יג) שמותר לשלוח תפילין כדורון לחבירו ביו"ט דרך רשות הרבים. וכ"כ בפס"ת תקלט, ח.

ויש לדחות דבריו, שכן ההיתר לטלטל ברשות הרבים ביו"ט הוא גם לצורך קל ביותר, עד שהיתר זה נקרא "מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך", ויש מתירים אפילו בלא צורך כלל (לעיל ג, ג, 2). מה שאין כן לעניין מסחר, הכלל הוא "פרקמטיא כל שהוא אסור" (מו"ק י, ב).

אלא כל מה שהותר הוא כאשר יש בדבר צורך למועד, היינו שחסר לאדם דבר, וכיוון שהוא שמח בו במועד, מותר לקנותו. אבל מתנה שאין צורך לקנותה, אסור לקנות במועד. אמנם יתכן שאם אדם הולך לבקר אצל חבירו ואם לא יביא מתנה יראה כמי שאינו מכבד אותו, בזה יש צורך, ואזי מותר לקנות מתנה. אלא שגם אז ההיתר לפני התנאים הנזכרים בהלכה, שלא יקנה אצל מי שפתח חנותו באיסור, ולא יכוון מלאכתו למועד.

ובוודאי שאין לאדם ללכת לשמח עצמו בקניית מתנה, כי רק כאשר נוצר צורך במועד, מותר לקנות, ולא שישמח בקנייה עצמה.

טז,ט – איסור קניית בגד שאין בו הכרח

שאלה: האם מותר לאשה שחיפשה לעצמה בגד חדש לקראת החג, ולמרות שהשקיעה בזה מספר שעות לא מצאה בגד שמצא חן בעיניה, ללכת לקניון ולקנות לעצמה בגד שתלבש בחג?

תשובה: דבר זה אסור משני צדדים. האחד, שאין זה נחשב צורך המועד, כי מה שהתירו לקנות לצורך המועד הוא דבר שיש בו צורך גדול, כגון מי שיש לה שמלה אחת חגיגית והיא נקרעה, אבל כאשר יש לה כבר בגד חגיגי שמצד האמת אין בושה ללכת בו, רק שלא מצאה בגד חדש, אין זה נחשב צורך המועד. ואם היה לה באמת צורך בכך, היתה מצליחה למצוא בגד לפני החג, כשם שמי שצריכה בגד לקראת חתונה מוצאת את הבגד לפני מועד החתונה ולא לאחריו. ואם לא מצאה ובאה לקנות במועד, הרי שאחת משתיים, או שאין לה בו צורך למועד, או שהיא מכוונת מלאכתה למועד. הצד השני, שהחנויות שמוכרות בקניון מוכרות באיסור, כי הם מוכרים בפרהסיא ורוב קוניהם אינם קונים בהיתר, או מצד שאינו לצורך המועד, או מצד שהם מכוונים מלאכתם למועד.

ראייה לזה מצינו בנודע ביהודה תניינא קד, שכתב לגבי חייט: "הנה לא מיבעיא אם יש לבעל הבגד הזה בגדים אחרים פשיטא שאסור, אלא אפילו הוא בגד הצריך לבעליו במועד הלא אינו מותר כי אם מעשה הדיוט…" הרי שאם יש לו כבר בגד, אפילו מעשה הדיוט אסור, למרות שבוודאי הדבר משמח אותו. ומסחר אינו פחות מחומרתו ממעשה הדיוט.

ועוד קצת ראייה לכך מדברי הריב"ש רכו, לגבי תינוק שנולד במועד, שאסור לתפור לו בגדים חדשים, כיוון שאפשר לכורכו בחתיכת שיראין. וכ"כ מ"א תקמא, ח, ומ"ב יג, וביארו שאין זה נחשב צורך המועד, והוסיף בשעה"צ כ, שאף במעשה הדיוט הדבר אסור. הרי שבגד נוסף שיותר מתאים אינו נחשב צורך מועד, למרות שהוא משמח.


[2]את טעם הטרחה, שהוזכר ברא"ש מו"ק א, כג; ותוס' יב, ב, 'מכניס', העתיקו האחרונים, וביניהם מ"א תקלט א, ומ"ב א. והוסיף בשו"ת הרא"ש כג, ד: "ולענין הלואה בחול המועד, אף על פי דדמי הלואה לפרקמטיא, אינו דומה לגמרי. כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח, ומתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב; וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער, ואם ימכור במועד, לפעמים שמוכרה בפחות ממה שקנה, ואיכא צערא. אבל במלוה ברבית שמחה היא, וגם ליכא טרחא כולי האי, והילכך הקלו בה והתירו על ידי שמוציא הריוח של אותה השבוע במועד, יתר על מה שהיה מוציא אם לא היה לו זה הריוח".

וכתב בשו"ת הריב"ש סימן שנב: "… הפרש יש בין העושה מלאכה האסורה במועד, שהוא אסור גמור, אם מן התורה או מדברי סופרים, כפי חלוק דעות המפרשים ז"ל, ובין הפותח חנותו למכור, שאינו אסור חמור כל כך, רק שמזלזל קצת במועד למכור כדרכו בחול". וכבר ציינתי למעלה שנראה שהזלזול קצת הוא לגבי פתיחת חנות למכירת מוצר אחד, אבל לפתוח את החנות לכל היום הוא זלזול עצום וביטול קדושת המועד.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | כתיבת תגובה

יז – איסורי טרחה בהעברת חפצים

יז,א – העברת חפצים והעברת דירה

כתבתי שאם צריך להעביר את החפצים דרך הרחוב – אסור. ולא הזכרתי שיש מקילים להעביר מבית לבית דרך מבוי (רחוב), כאשר הבתים סמוכים זה לזה, כמוזכר בדעת יש אומרים בשו"ע תקלה, א (עפ"י הגה"א). מפני שלדעת האגודה יט, והב"ח ב, כל שצריך לעבור דרך המבוי – אסור. וכן דעת הגר"א, אלא אם כן הוא מבוי שאינו מפולש. וגם לא חילקתי בין מבוי מפולש לשאינו מפולש, מפני שעיקר הדין תלוי בפרהסיא או צנעה, ואינו תלוי בהיותו מפולש. שאם הוא רחוב ארוך, גם אם אינו מפולש, המעביר בין שני בתים בתחילתו מעביר בפרהסיא. ואם הוא מפולש, אבל לאחריו אין כמעט בתים, המעביר שם מעביר בצנעה. ולכן הדגשתי שהאיסור תלוי בפועל בפרהסיא.

יז,ב – מעבר דירה מדירה שכורה לדירה שבבעלותו

רא"ש מו"ק ב, יח: "ירושלמי (פ"ב ה"ד) אהא דאמר אין מפנין מבית לבית אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לדירה כעורה, ואין צריך לומר מדירה נאה לדירה כעורה. אבל לתוך ביתו, אפילו מדירה נאה לדירה כעורה, שמחה היא לו לאדם שהוא דר בתוך ביתו. כתב הראב"ד ז"ל ונראה דכי האי גוונא אפילו מחצר לחצר מותר, והא דקאמר בגמרא דידן סיפא אתאן לבית שבחצר, היינו משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים, אבל משל אחרים לשלו הכל מותר. וליכא פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי".

ואף שבחזו"ע חוה"מ כט (עמ' קצה), כתב כך למעשה. כפי שכתבתי בהערה 13, כיום, שיש במעבר טורח רב עד שמסיימים לסדר את כל הרהיטים והחפצים, והמעבר מלווה במתח, שמא יגרם לרהיטים נזק, אין לך השבתת שמחה וביזוי חול מועד גדול מזה. ואין להתיר מעבר דירה בחוה"מ אפילו באותו בניין. ורק אם דחיית המעבר תגרום להפסד גדול מאד, יש לשאול שאלת חכם, וגם אז נכון להחמיר ברוב המקרים, זולת כאשר הרהיטים מעטים (וכעין זה כתב בשש"כ סח, הערה פח; ופס"ת תקלה, א, 1). ובכל מקרה אסור להזמין אומן להרכיב את הארונות וכיוצא בהם, כי זו מלאכת אומן שאינה לצורך המאכלים או גופו.

וגם במקרה שאפשר להתיר מעבר, זה בתנאי שלא היתה אפשרות לבצע את המעבר לפני חול המועד, אבל אם היתה אפשרות לעבור לפני המועד, הרי דינו כמכוון מלאכתו למועד, שגם במקרה של הפסד גדול אסור.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | כתיבת תגובה

יח – ישראל וגוי בחול המועד

יח,א – דין עשיית ישראל מלאכה לגוי

חיי אדם (כלל קו, יא): "נראה לי דכל המלאכות המותרות, אסור לעשות בשביל גוי אפילו בחינם. ולפי זה אסור לבשל לצורך גוי לשלוח לו דורון". וכ"כ כה"ח תקמב, ב, וכן דעת הרב אלישיב (מבקשי תורה עמ' תע, אות מ). ומשמע שגם מלאכת הדיוט שהותרה במועד, אסורה למען גוי. וכ"כ בשש"כ סח, לז. והקשה (בהערה קנא), הרי התירו מלאכה לצרכי בהמתו במעשה הדיוט, ומדוע נאסור בגוי? ותירץ בשם רשז"א, שנוכרי נחשב כמו לצורך אחר המועד, משא"כ בהמה שהיא ממונו של ישראל.

כתב בשו"ת רב פעלים או"ח ב, נז, לגבי יום טוב, שאם הגיע גוי לבית יהודי, ואם לא יתן לו קפה, יהיה זה חוסר דרך ארץ וחילול השם, כיוון שיש בזה צורך גדול שדומה לדבר מצווה, מותר לבשל לו מים לקפה. ע"כ. ויש לציין שהואיל וגם היהודי יכול ליהנות מהמים החמים, אין בזה איסור דאורייתא. וכ"כ בשש"כ סח, לז, לגבי חוה"מ, שאם יש הכרח שאי אפשר להשתמט ממנו, מותר לעשות מלאכה לגוי.

וכ"כ בחול המועד כהלכתו ז, נג, שאסור לעשות מלאכה עבור גוי, ובמקום צורך גדול, מותר לבשל עבורו, וכשאפשר, צריך לעשות זאת על ידי ריבוי בשיעורים, היינו שיעשה את הדבר עבור עצמו ויוסיף עבור גוי.

לעומת דברי הח"א, כתב בשבט הלוי ח, קכד, ב, שאין איסור לעשות מלאכה בחול המועד עבור גוי, שכ"כ הראב"ד (בכתב יד), שמותר לעשות מלאכה עבור בהמה וגוי. וכן כתב בשו"ת מ"י מנוחות סב (לרב משה ריזל, ממחברי זמנינו) לבשל עבור גוי בחול המועד, וכתב שעדיף לעשות זאת על ידי ריבוי בשיעורים, אבל אם אי אפשר, מותר גם לבשל רק עבור הגוי. ויש להוסיף שלפני החיי אדם לא דיברו על איסור זה, וגם אחריו, רבים לא הזכירוהו, וביניהם המשנה ברורה.

יח,ב – לארח גוי בסעודה בחול המועד

בשעת הצורך אפשר להקל, מפני שכפי שלמדנו, יש סוברים שאין כלל איסור לעשות מלאכה עבור הגוי במועד. ובנוסף לכך, גם כאשר יש איסור, ביו"ט, כשיש לחוש לעלבון עמוק וחילול השם, יש להקל (רב פעלים). הואיל והאיסור מדרבנן, שכן אפשר שגם יהודי יאכל מזה. ואם יעשה על ידי ריבוי בשיעורים, הרי זה לכתחילה. ושלא כמו ביו"ט שאין מזמינים גוי שמא יבשל עבורו, בחוה"מ שיש סוברים שאין כלל איסור, וגם לסוברים שיש איסור יש אומרים שכל איסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן, וכאן שיש אפשרות שהיהודי יהנה מזה – מותר להזמינו לכתחילה לצורך קידוש השם או מניעת איבה.

יח,ג – דין מחלל שבת בפרהסיא

כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם".

עפ"י דברים אלו, לכאורה לדעת האוסרים, כל המלאכות שהתירו בחוה"מ לצורך יהודי אסור לעשות לצורך מחלל שבת בפרהסיא. וכן דעת ריש"א (מובא בנתיבי מועד, מלאכת או"נ יח, עמ' ק), הר"מ פיינשטיין, בספר חיכו ממתקים (תקלג, ו), ועוד. וכ"כ מ"ב (תקיב, ב), לענין בישול ביו"ט, שכשם שאסור לצורך גוי, כן אסור לצורך מחלל שבת בפרהסיא.

אמנם למעשה נתבאר לעיל ג, ה, שדין זה חל רק על מחלל שבת בפרהסיא ולהכעיס, מפני שבדורות האחרונים רוב מחללי השבת אינם מתכוונים להתנכר בכך לתורה וליהדות. וכן כתבתי בפניני הלכה שבת א, טו. ועיין שם בהרחבות א, טו, א-ד, שגם למחמירים יש מקום להקל במחלל שבת שעושה קידוש, ובמי שמתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול. וכ"כ במלמד להועיל או"ח כט, ובניין ציון החדשות כג, שמצרפים כיום מחלל שבת למניין, וכן הסכים מו"ר הרב שפירא זצ"ל, כפי שכתבתי בפניני הלכה תפילה ב, ח, 10.

קל וחומר כאשר היהודי רוצה להשתתף בשמחת המועד, שמצווה לעשות מלאכה כדי לזכותו בכך.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | כתיבת תגובה