רבים נוהגים לשמוח בל”ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, בל”ג בעומר מותר לשיר ולרקוד, ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואין מתענים בו.[1]
טעם השמחה, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל”ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו”ע תצג, ב). ויש מפרשים, שגם לאחר ל”ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל”ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל”ג בעומר (פר”ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל”ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה”ח תצג, כו, עפ”י שער הכוונות). טעם נוסף לשמחה בל”ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.
נסכם בקצרה את מנהגי האבלות והשמחה בל”ג בעומר: לכל המנהגים מותר לשיר, לרקוד ולנגן בכלי זמר בל”ג בעומר לכבוד הילולת רשב”י, מתחילתו ועד סופו. לעניין נישואין ותספורת, למנהג רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, מותר להינשא ולהסתפר בל”ג בעומר, ורבים מיוצאי ספרד נוהגים בזה איסור (ראו לעיל ג, ב-ג). כשחל ל”ג בעומר בערב שבת, גם למנהג יוצאי ספרד המחמירים מותר להסתפר בו לכבוד שבת (שו”ע תצג, ב). הנוהגים על פי האר”י אין מסתפרים בל”ג בעומר, מפני שאין מסתפרים כלל בספירת העומר עד ערב חג השבועות (כה”ח תצג, יג).
