מחלוקת המעשית והמשמעותית היחידה שבין מנהגי העדות השונות בדיני ליל הסדר היא בשאלת ברכת 'הגפן' לפני שתיית הכוס השנייה והרביעית.
לדעת הרבה ראשונים צריך לברך 'הגפן' לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות, ואף שאין מסיחים את הדעת בין שתיית כוס אחת לחברתה, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה, נקבעה לכל אחת ברכה. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון והרי"ף והרמב"ם, וכך פסקו הרמ"א ומהרי"ץ (מגדולי רבני תימן), שעל פיהם נוהגים יוצאי אשכנז ותימן הנוהגים על פי הרמב"ם.
אבל דעת הרא"ש, שיש לברך 'הגפן' על הכוס הראשונה והשלישית בלבד. שהואיל ואין היסח דעת בין שתיית הכוס הראשונה לשנייה, ברכת הראשונה פוטרת את השנייה. ועל הכוס השלישית מברכים, מפני שהיא כוס של ברכת המזון. וכמו בכל סעודה, מברכים על הכוס ששותים אחר ברכת המזון, למרות שכבר בירכו על היין בסעודה, מפני שברכת המזון מהווה ברכה אחרונה ליין ששתו בסעודה, ולכן צריך לברך שוב 'הגפן' על הכוס של ברכת המזון. והברכה על הכוס השלישית פוטרת גם את הכוס הרביעית. וכן דעת רבנו יונה והרשב"א, וכן פסק בעל ה'שולחן ערוך', וכן נוהגים יוצאי ספרד.
גם לגבי ברכה אחרונה על היין יש דעות בראשונים, אולם למעשה מוסכם שאין לברך אחר שתיית כל כוס וכוס ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון עולה על היין ששתו בשתי הכוסות הראשונות, ולאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים מעין שלוש – "על הגפן ועל פרי הגפן", וברכה זו עולה על מה ששתו בכוס השלישית והרביעית.[18]
[18]. יש נוהגים להאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות. ולכאורה קשה על מנהגם, שכן 72 דקות נחשבות כזמן עיכול, שיוצר הפסק בין האכילה לברכה, עד שאם אין מרגישים שובע מהאכילה או השתייה, כבר אי אפשר לברך עליה ברכה אחרונה, ואם כן לכאורה בכך ששוהים באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות גורמים שברכת המזון לא תחול על הכוס הראשונה, ונמצא שלא בירך עליה ברכה אחרונה. ועוד, שלדעת מ"א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו"ע שלא לברך 'הגפן' על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לשיטת הרשב"ם הסובר שברכת 'האדמה' שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו"ע חושש לדעת הרשב"ם כמובא בשו"ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. אכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות מ-72 דקות (עי' בסדפ"כ ג, ט). אולם למעשה ישנם צדיקים וחסידים שנוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות, ובארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה (עי' במקראי קודש פסח ח"ב סי' ל, והלח"ב כ, ה, ושו"ת חזו"ע סי' יא). ונראה לענ"ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן שעוסקים בענייני הסדר וההגדה, ומוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, שכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. וגם אין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור.
מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". מצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ויש מהדרים לקיים את המצווה במצה שנעשתה ביד לשם המצווה (לעיל יב, ד). האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה (שו"ע תנד, ד). ולכן טוב לשלם עבור המצות לפני הפסח, או לפחות להסכים במפורש עם המוכר שהוא מקנה לו את המצות למרות שעדיין לא שילם עבורן, שאם המוכר לא הסכים לתת לו בהקפה, אינו יכול לצאת בהן ידי חובה (מ"ב תנד, טו).[19]
באכילת כ'זית' מצה שמורה מקיימים את המצווה מהתורה, שכל מצוות ואיסורי אכילה שבתורה שיעורם בכ'זית'. מדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה 'זיתים' מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים לכתחילה כשיעור שני 'זיתים', כ'זית' אחד מהמצה העליונה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. אח"כ אוכלים עוד כ'זית' ב'כורך' עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כ'זית' נוסף ל'אפיקומן' (ויש אומרים שטוב לאכול ל'אפיקומן' כשיעור שני זיתים).
לפני שנבאר בפירוט מהו שיעור כ'זית', נבאר את ההלכה למעשה: מוסכם ששיעור כ'זית' הוא קרוב לשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת 'כורך' אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה'אפיקומן' אוכלים כשליש מצת מכונה.
אוכלים את כ'זית' המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכ'זית' ארכה יותר מזמן 'אכילת פרס' לא יצא. בהמשך נבאר מהו בדיוק זמן 'אכילת פרס', ועתה נציין שכל מי שיאכל את המצה ברציפות, בוודאי קיים את המצווה, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון. כי רק אם שהה כמה דקות באמצע אכילתו יתכן שמשך אכילתו יארך יותר משיעור 'אכילת פרס'.
[19]. יש מהדרים שבעל הבית יקנה את המצות עבור האורחים ובני ביתו הגדולים, כדי שהמצות תהיינה שלהם. מ"מ למעשה כל שאוכל ברשותו של בעל הבית יצא ידי חובתו, ואף שלא עשה פעולת קנייה, אין צורך בזה, שגם במצה שאולה יוצאים כמבואר במ"ב תנד, טו.
בעקבות הגלויות נתעורר ספק מהו שיעור כ'זית'. מהרמב"ם למדו שהוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ולדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה. למעשה, מחמת הספק נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כ'זית' הוא כנפח מחצית הביצה. וחישבו נפח מחצית הביצה ויצא שהוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה גם במצות יד קשות, שעוביין דומה לעובי מצת מכונה.
וכן מוסכם על כל חכמי הספרדים ורוב חכמי אשכנז. אולם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, בעל ה'נודע-ביהודה', מתוך חשבונות שחישב, הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחם כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל, וממילא שיעור כ'זית' אינו מחצית ביצה שלנו אלא כשיעור ביצה שלמה שלנו. והסכים לחשבונו בעל 'חזון-איש'. יוצא אם כן שלשיעור 'חזון-איש', כדי לקיים את המצווה מהתורה צריך לאכול מצה בשיעור נפח ביצה. ואף שבדרך כלל נוהגים לפסוק כשיעור המקובל ולא להתחשב בשיעור 'חזון-איש', לגבי מצוות אכילת מצה, שהיא מצווה מהתורה, ראוי לכתחילה לצאת ידי כל השיטות ולאכול בתחילה כ'זית' מצה לפי שיעור 'חזון-איש', וזה יוצא כשיעור שני שליש מצה.
אלא שאין בזה כל כך חומרה, הואיל וממילא מנהגנו לאכול מיד בתחילה שיעור שני 'זיתים', אחד בשביל ברכת 'המוציא' ואחד בשביל ברכת 'אכילת-מצה' (שו"ע תעה, א), יוצא אם כן שבאותה אכילה של שני 'זיתים' יש שיעור כ'זית' לשיעור הגדול של 'חזון-איש', וקיימנו את המצווה מהתורה לכל הדעות.
מי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כ'זית', ואף יברך לפני אכילתו "על אכילת מצה". שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל – עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה.[20]
[20]. סוגיית שיעור כ'זית' ארוכה ונתבארה בפניני הלכה ברכות י, ה-ו, ובהרחבות שם, וזו תמציתה: בשו"ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס' שכ'זית' הוא כחצי ביצה. ובשועה"ר תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס', ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב"ם שכ'זית' הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ"ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כ'זית', יש להחמיר כתוס', שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ולא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכל הדעות יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כ'זית' המצה, צריך להחמיר כתוס'. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכ'זית' 'כורך' והכ'זית' ל'אפיקומן' אפשר להקל כרמב"ם. וכ"כ במ"ב תפו, א.
שיטת ה'נודע ביהודה' נתבארה בבאור הלכה לסי' רעא, יג. וכתב במ"ב תפו, א, עפ"י שע"ת, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ'נודע ביהודה', וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ'נודע ביהודה'. ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ"ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה'נודע ביהודה' אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס'. ומנהג יוצאי ספרד שלא לחוש כלל לשיטת ה'נודע ביהודה', מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה.
שתי דעות ישנן בשיטה המחמירה ששיעור כ'זית' כשיעור ביצה שלנו: למ"ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו"א בלי קליפתה. ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.
כל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כ'זית' שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ"כ במ"ב תפו, ג (פנה"ל ברכות י, ו).
לפי המדידות, יצא ששיעור כ'זית' לפי התוס', שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה'נודע ביהודה' לפי הסברו המחמיר של המ"ב, ששיעור כ'זית' הוא כשיעור ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ולשיטת 'חזון איש' הוא מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה, לכל החשבונות, יצא על פי השיעור המחמיר ביותר (משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם).
אוכלים שיעור שני 'זיתים' אחר הברכות, כפי שכתב בשו"ע תעה, א, עפ"י רא"ש ומרדכי, כ'זית' אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. ואמנם בבאו"ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא כתבו זאת. מ"מ כך נוהגים כפי שנפסק בשו"ע. אלא שאין צריך להחמיר בשיעור שני 'זיתים' אלו, ולכן אם אכל שיעור כ'זית' לפי ה'נודע ביהודה' כבר אכל שני 'זיתים' לפי השיעור המקובל לתוס', ויותר משלושה 'זיתים' לרמב"ם.
מי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך "על אכילת מצה". שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור 'חזון איש' (זולת תלמידי החזון איש). ולעניין שצריך לאכול שני 'זיתים' אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים. בנוסף לכך, בשליש מצת מכונה יש קרוב לשני 'זיתים' לפי רמב"ם, ויותר 'זיתים' לפי הגאונים. ואם כן יקח כשליש מצה – חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה.
מנהג יוצאי ספרד שלא לחשוש כלל לשיטת ה'נודע ביהודה' ו'החזון איש', מפני שמסורת השיעורים עברה באופן מסודר מדור לדור, ואף במצוות מהתורה אין חוששים לשיטת ה'חזון איש'. לפי זה שיעור נפח כ'זית' לכל היותר כשליש מצת מכונה (לפי החישוב שכ'זית' הוא כמחצית ביצה, כתוס').
אלא שכל זה נכון אם הולכים אחר הנפח, אבל למעשה מנהג רבים מיוצאי ספרד למדוד את השיעורים לפי משקל, מפני שקשה לחשב את נפחו של כל מאכל ומאכל כדי לדעת אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, שיש מאכלים ארוכים וצרים, ויש עגולים, ויש מרובעים, ויש מאכלים שיש בתוכם חללים שאינם נחשבים לשיעור נפח, וכדי לחשב את השיעורים בקלות נהגו למדוד את השיעורים על פי משקל מים, ויצא שמשקל כ'זית' (היינו כמחצית ביצה) כ-29 גרם, ולפי חשבון מעודכן משקלו כ-25 גרם.
כדי לאכול מצה במשקל זה צריכים לאכול קרוב למצת מכונה שלמה. כלומר אם מחשבים שיעור כ'זית' מצה לפי משקל, יוצא שיעורו קרוב לפי שלושה משיעורו לפי נפח. ואמנם כאשר נהגו לאכול מצות יד רכות, ההפרש בין הנפח למשקל לא היה גדול כל כך, אולם כיום נוהגים לאכול מצות קשות שבהן ההפרש הוא פי שלושה. כך יוצא שבליל הסדר צריכים לאכול ארבע מצות מכונה, שתיים אחרי הברכות, אחת ל'כורך' ועוד אחת ל'אפיקומן' (ויש מחמירים לאכול ל'אפיקומן' שתי מצות).
אולם מעיקר הדין ברור שכל השיעורים עוסקים בנפח ולא במשקל, וכן הורו למעשה כמה מגדולי פוסקי הרבנים הספרדים זכרם לברכה, הרב בן ציון אבא שאול, והרב שלום משאש. וכיוון שחומרת המצה לפי משקל מעוררת בצדק קושי רב ותמיהה גדולה בקרב רבים מהמסובים, אפשר להורות לכל ישראל, בני כל העדות, ששיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה.[21]
[21]. דעת הראשונים רובם ככולם שהשיעורים מחושבים לפי נפח, וכן פסק למעשה ביחו"ד ד, נה, לעניין שיעור חלה. ועי' בקונטרס 'שיעור כזית' שבסוף ספר מקראי קודש לרב הררי, חלק ד, וחלק ו, ג, ופניני הלכה ברכות י, ו, 7, ובהרחבות. אלא שנהגו אחרוני הספרדים לחשבו במשקל, וכ"כ חיד"א במחב"ר קסח, ו, ועוד אחרונים, כמובא בכה"ח קסח, מה-מו; תפו, א; ג. וכן הורו הגרע"י והגר"מ אליהו. ויש שהעלה סברה שמן הדין צריך למדוד במשקל, כי אולי הכוונה בנפח של מאכל דחוס, וכל מאכל שידחסו לגמרי, שיעור כ'זית' שלו יהיה כמשקל מים. אמנם למעשה ברור שנהגו לחשב לפי משקל כדי להקל על החישובים. ולכן, גם מי שרגיל למדוד לפי משקל, רשאי לחשב את המצה לפי נפח. וכן דעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש, שלכתחילה מחשבים לפי נפח.
עוד נוסיף, שכיוון שנוהגים לאכול בתחילה שני 'זיתים', ממילא יוצא שאוכלים כשני שליש מצת מכונה, ואף אם מחשבים לפי משקל יש בזה שיעור כ'זית' לשיטת הרמב"ם.
יש לציין שלפי חישובים עדכניים של שיטת הרמב"ם, יוצא ששיעור משקל של חצי ביצה הוא כ-25 גרם, ולא 29 או 28 או 27 כפי שחישבו ההולכים בשיטת ר' חיים נאה. ועי' בפנה"ל ברכות י, 6, 11. אמנם העיקר שהולכים אחר הנפח, ובחשבון שליש מצה יוצאים מכל ספק. גם יוצאי ספרד שאוכלים מצת יד עבה ורכה, יכולים לשער לפי נפח, שכך העיקר להלכה. אמנם במצה רכה קל יותר לאכול לפי שיעור משקל, כי ההפרש בין הנפח למשקל אינו גדול כל כך. ויחשבו 25 גרם לשיעור כ'זית', ובתחילה שמהדרים לאכול כשיעור שני 'זיתים', יכולים לשער לפי הרמב"ם, שכל 'זית' פחות משליש ביצה, ואזי יצאו בכ-30 גרם.
אחר שלמדנו, שכמו בכל שיעורי האכילה שבתורה, כדי לקיים את מצוות אכילת המצה צריכים לאכול כשיעור כ'זית', צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של 'אכילת פרס'. אבל האוכל כשיעור חצי 'זית' ולאחר עשר דקות עוד חצי 'זית', נחשב כאילו אכל חצי 'זית' בלבד, ולא קיים את המצווה (שו"ע תעה, ו).
'פרס' הוא חצי בלשון ארמית, והכוונה לחצי ככר. בעבר היו רגילים לאפות ככר לחם שהספיק לאדם אחד ליום, וכיוון שהיו רגילים לאכול בכל יום שתי ארוחות, נמצא שיעור הלחם שהיו אוכלים בארוחה אחת הוא פרס, היינו חצי ככר.
בעקבות הגלויות נחלקו הפוסקים בשיעור 'פרס': לדעת הרמב"ם כנפח שלוש ביצים, ולדעת רש"י ארבע ביצים. כמה מגדולי האחרונים ניסו לשער כמה דקות אורכת אכילת שיעור פרס, ונאמרו בזה דעות רבות: יש אומרים תשע דקות (חתם סופר), ויש אומרים שבע דקות וחצי (ערוך לנר), יש אומרים שבע דקות, ויש אומרים שש דקות, ויש אומרים חמש דקות, ויש אומרים ארבע דקות (ר' חיים נאה וכה"ח).
אלא שכל זה בדיעבד, כי לכתחילה צריך לאכול את המצה ברציפות, וכל שאכל את המצה ברציפות בוודאי יצא ידי חובתו. ואין צורך להסתכל על השעון בעת אכילת המצה, כי כל אדם רגיל שאכל את המצה בנחת בלא להפסיק בדברים אחרים ודאי הספיק לאכול שיעור כ'זית' בתוך שיעור אכילת פרס. ואפילו מי שרגיל לאכול לאט, ברור שאם לא הפסיק בדברים אחרים, אכל כ'זית' בתוך שיעור אכילת פרס. שהרי שיעור אכילת פרס גדול בערך פי שמונה או פי תשעה משיעור כ'זית', ולא יתכן שמי שאכל כ'זית' ברציפות לא הספיק לאוכלו בתוך זמן שאפשר לאכול שיעור שכפול ממנו פי שמונה או תשעה.[22]
[22]. לרש"י שיעור פרס ארבע ביצים, ועל פי תוס' שיעור כ'זית' מחצית ביצה, נמצא שבפרס יש שיעור שמונה 'זיתים'. ולרמב"ם שיעור פרס שלוש ביצים, ובכל ביצה יותר משלושה 'זיתים', נמצא שבפרס יותר מתשעה 'זיתים'. (אם נצרף שיטת רש"י ורמב"ם יצא בפרס יותר משנים עשר 'זיתים'. ואם נצרף שיטת תוס' ורמב"ם יצא בפרס ששה זיתים).
אמנם יש שמדדו ומצאו שלא הצליחו לאכול כ'זית' בכדי אכילת פרס, אלא שיצא להם כך מפני שצרפו שני חשבונות שסותרים זה את זה. את הכ'זית' החשיבו לפי החשבון הגדול ביותר, היינו לפי משקל על פי שיעור חזו"א, ומנגד במדידת אכילת פרס הלכו לפי השיעור הקטן ביותר, היינו בנפח לפי שיטת רמב"ם שהוא שלוש ביצים. ואלו חשבונות שסותרים זה את זה, שכ'זית' חזו"א לפי משקל הוא כ-50 גרם, ואילו נפח מצות כשיעור שלוש ביצים הוא כ-54 גרם. וכיוון שהמצה קשה ללעיסה, ושיעור אכילת פרס נמדד לפי משך זמן אכילת לחם שקל ללועסו ולבולעו, לא הצליחו להספיק לגמור את אותו 'כזית'. ואם רוצים לאכול שני 'זיתים', הרי שצריך לאכול משקל 100 גרם מצה בזמן שרגילים לאכול 54 גרם לחם, וזה בלתי אפשרי. גם למנהג ספרדים שאינם חוששים לשיטת חזו"א אבל מודדים לפי משקל, יוצא ששני 'זיתים' לפי משקל הם כ- 58 גרם, וצריך לאוכלם בזמן של אכילת נפח שלוש ביצים, שמשקלם כאמור כ- 54 גרם, וזה לא אפשרי באכילה רגילה. אלא האמת שצריך לחשב את שיעור הכ'זית' ואכילת הפרס לפי אותו חישוב, שאם מחמירים בגודל הכ'זית' לפי משקל צריך גם להגדיל את חשבון הביצים לפי משקל, וממילא משך זמן אכילת פרס צריך להיות כרבע שעה ויותר.
לכן, כל מי שאוכל בנחת, בלא להפסיק או להתעצל במיוחד באכילתו, ודאי הספיק לאכול כ'זית' בכדי שיעור אכילת פרס, ולכן אין צורך להסתכל כלל בשעון.
מכל מקום מי שאכל והפסיק בתוך אכילתו, ולא גמר שליש מצה בתוך שיעור ארבע דקות, לכתחילה ראוי להחמיר ולחזור לאוכלו. ואף שלפי הסברה, כיוון ששיעור אכילת פרס נקבע על פי ממוצע האנשים, כיוון שמצינו שיעורים שונים, נכון לומר ששיעור אכילת פרס הוא כשיעור הממוצע שבשיעורי האחרונים, כשש עד שבע דקות. אולם כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי להחמיר ככל השיטות. ועי' בפנה"ל ברכות י, ז, 8.
עוד נציין, כי לדעת המנחת חינוך, ושו"ת תורת חסד או"ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר, מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל.
נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך "המוציא לחם מן הארץ". לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה'לחם-עוני', ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה". ולוקח מהעליונה השלמה כ'זית', ומהאמצעית כ'זית', ואוכלם ביחד.
כשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים. ואחר שגמר לחלק מהמצה האמצעית החצויה, שוב אין צורך לתת לשאר המסובים כשיעור שני 'זיתים', אלא כשיעור 'זית' אחד בלבד. שרק כאשר הוא מחלק מהמצה האמצעית צריך לתת כ'זית' מהמצה החצויה וכ'זית' מהשלמה, אבל כשגמר את המצה החצויה, יתן לכל אחד כ'זית' אחד בלבד. אלא שכבר למדנו, שכדי לצאת ידי הדעה הסוברת שהתקטנו השיעורים טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.
טוב שעורך הסדר יטעם תחילה מעט מהמצה, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ואח"כ יחלק את המצות לכולם, וכשיגמור לחלק, יסב ויאכל שיעור שני 'זיתים' לשם מצווה.
למנהג יוצאי ספרד, כמו בכל השנה, העורך טובל את המצה במלח לפני שיחלק למסובים. ולמנהג יוצאי אשכנז אין טובלים את המצה במלח, שכך המצה נראית יותר לחם עוני (שו"ע תעה, א).
יש שנהגו לתת לפני כל אחד מהמסובים שלוש מצות, וכך כל אחד יוכל לקחת לעצמו כ'זית' מהשלמה וכ'זית' מהחצויה, והעורך והמסובים לא יצטרכו להמתין בין הברכה לאכילה עד שיתנו להם את המצה. ורבים נוהגים שעורך הסדר מחלק לכולם, שיש הידור בכך שכולם אוכלים ביחד מברכתו של העורך. ויש נוהגים שאם יש שם כמה בעלי משפחות, שמניחים לפני כל בעל משפחה שלוש מצות, והוא מחלק את המצה לבני משפחתו. ואף שכל המנהגים טובים, עדיף שכל בעל משפחה יחלק את המצות לבני משפחתו.
יאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים את מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות.
מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, שהמרור רומז לשעבוד המר. לדעת רבים אין הכוונה לטבול את המרור בעומק החרוסת, אלא רק לנגוע מעט בחרוסת. ואם נדבק במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת מתוקה (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כ'זית' מרור.
אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא נקראת כיום חריין או חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' יתברך חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).
היו שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בטעמה מרירות. ויש אומרים שאפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה יוצאים בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו בשפה רכה ושילמו שכר על העבודה, ובהדרגה החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח"כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר ליטול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.[23]
כיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה היטב ולבודקה בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים (פנה"ל כשרות כד, ט-י).
יש לאכול מן המרור שיעור נפח כ'זית', שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כ'זית' במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.
[23]. הרידב"ז וחזו"א או"ח סי' קכד לפסחים לט, א, פקפקו בכשרות החסה שלנו. אבל לרוב הפוסקים, חסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה ותשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ פר"ח תעב, ה, ושועה"ר תעב, ל. ועוד שלדעת ראבי"ה, הגה"מ, טור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' לה האריך בזה.
בברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת ריא"ז, מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת סמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.
אחר אכילת המרור, כורכים כ'זית' מרור בתוך כ'זית' מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ"ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה"ח תעה, לב). אומרים: "זכר למקדש כהלל…" ואוכלים אותו בהסבה (שו"ע תעה, א). כבר למדנו ששיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.
אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כ'זית' מצה. ואחר כך אוכלים כ'זית' מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם נאכל את המרור עם מצה, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל את טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס' 'אלא'; מ"ב תעה, טז). ויש אומרים, שאמנם ברור שלדעת הלל צריך כיום לאכול את המצה לחוד, אולם כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה'כורך' מקיימים את מצוות אכילת מרור (פר"ח).
בכל אופן, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.[24]
[24]. בס' הסדר הערוך פרק צב, סיכם שלפי הלל, אם טעה ואכל כל אחד לחוד, לרשב"ם ורמב"ן לא יצא, ולתוס' ובעל המאור יצא בדיעבד. ולחכמים אם אכלם ביחד, לרשב"ם אליבא דר' יוחנן ולמאור לא יצא, ולרשב"ם אליבא דרב אשי ולרמב"ן יצא לכתחילה.
כפי שלמדנו, שיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה, ובליל הסדר צריכים לאכול ארבעה או חמישה 'זיתים'. אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' לכתחילה אוכלים שיעור שני 'זיתים', האחד לברכת 'המוציא' והשני לברכת 'אכילת מצה', וגם כדי לצאת ידי השיעור המחמיר ('חזון-איש') הסובר שכ'זית' הוא כפול מהשיעור המקובל. ול'כורך' אוכלים עוד כ'זית', ול'אפיקומן' צריך לאכול עוד כ'זית', ויש מהדרים לאכול שני 'זיתים', אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עימו. נמצא שיש לאכול בפסח ארבעה 'זיתים' (מצה ושליש), ויש מהדרים לאכול חמישה 'זיתים' (כמצה ושני שליש).
המתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שליש מצה, כדי לקיים את המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אח"כ יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה'כורך', וחמישית מצה לאכילת ה'אפיקומן'. ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כ'זית' על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות.[25]
מי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים (באו"ה תסא, ד). ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה – אין יוצאים בה ידי מצווה (שו"ע תסא, ד; מ"ב יט-כ).[26]
[25]. בהערה 20 נתבארו יסודות הדברים, ושם למדנו כי 'זית' לדעת הרמב"ם מעט פחות משליש ביצה, ולתוס' כחצי ביצה, ובמצוות דאורייתא מחמירים כתוס', ולכן אוכלים לכל כ'זית' שליש מצה. אבל לגבי 'כורך' ו'אפיקומן' שהם מדרבנן, מי שקשה לו לאכול כ'זית' לפי התוס', יכול להקל כרמב"ם ולאכול כחמישית מצה, שהוא כשליש ביצה. ואף הרוצים לאכול ל'אפיקומן' שיעור שני 'זיתים', יכולים להסתפק באכילת חמישית מצה, שיש בה שיעור שני 'זיתים' לפי שיטת הרבה גאונים וראשונים (עי' פנה"ל ברכות י, 6), שסוברים ששיעור 'זית' הוא כשיעור 'זית' שלנו. ולגבי ההידור לאכול מה'אפיקומן' כשיעור שני 'זיתים' אין צורך להחמיר כשיעור 'זית' הגדול.
[26]. אין להשרות את המצה ביין או מרק או משקים אחרים שיש להם טעם, מפני שיש סוברים שהם מפיגים את טעם המצה. ויש אומרים שגם אין לטבול את המצה במשקים אלו. ואדם רגיל שאכל מצה שהושרתה במשקים – יאכל שוב כ'זית' מצה (מ"ב תסא, יח; שעה"צ לב; כה"ח מז-מח). חולה או זקן שאינו יכול לאכול את המצה, ישרה אותה במים ויאכלנה בברכה.
אדם שאינו יכול לאכול שיעור כ'זית' (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור 'זית' של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור 'זית'. אבל לא יברך עליו "על אכילת מצה", משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה, אלא יצא בברכת עורך הסדר. ואם גם כשיעור 'זית' של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.[27]
נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר' שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר"ם שיק (או"ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם, כפי שהתבאר בהלכה ז).
לפי זה, רוב חולי צליאק חייבים לאכול כ'זית' מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כ'זית' מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צליאק שיודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות – פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל, שטובות יותר לחולי צליאק.[28]
[27]. משמע מהרבה גאונים וראשונים שכ'זית' הוא כשיעור ה'זית' הרווח אצלנו, והוא כשיעור 7.5 סמ"ק. וכן העידו בשם ר' חיים מוולוזין וה'אבני נזר', שסברו כך הלכה למעשה. (עי' בפנה"ל י, ה, 6, ובהרחבות). אלא שההוראה הרגילה להחמיר כדעת התוס' שכ'זית' הוא כחצי ביצה, כמבואר בהערה 20. ואף כשאינו יכול לאכול כ'זית' לפי שום שיטה, מוטב שיטעם טעם מצה, כפי שכתבו במחזיק ברכה תעה; ערוה"ש תעז, ג, וכ"כ במ"ב תעג, מג, לעניין מרור.
[28]. לעניין גדר חולה הפטור, עי' במקראי קודש לרב פרנק ח"ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו"ע א, לג, וצי"א יד, כז, שהקלו. וכ"כ במקראי קודש (הררי) פ"ז הע' קי, בשם הרב אליהו.
זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה. ואף את ה'אפיקומן' צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה. מי שלא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה.
היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).
מבחינה רוחנית צריך לבאר שעל ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה על איזה שלב בגאולה מדובר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.
נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה'אפיקומן' שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח. ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב"ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה'אפיקומן' כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא"ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.
כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכ'זית' מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו "על אכילת מרור", צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך עליהם, "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ"ב תעז, ו; כה"ח י).
וכן לגבי ה'אפיקומן' שאוכלים בסוף הסעודה, לכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים (שו"ע תעז, א). וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה (רמ"א שם).
היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה'אפיקומן' לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה'אפיקומן' מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכ'זית' מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.[29]
[29].. בשלושה מקומות סתמה המשנה כר' אלעזר בן עזריה: ברכות ב, א; פסחים קכ, ב; זבחים נו, ב. אולם מנגד במגילה כ, ב, סתמה כר' עקיבא. וכתב הרא"ש (פסחים פ"י לח) שאולי לא יהיה בשלוש פעמים סתם יותר כח מפעם אחת, אלא שיתכן שגם ר' עקיבא הסובר שמהתורה מצוות אכילת פסח כל הלילה, מודה שמדברי חכמים צריך לאוכלו עד חצות. ולכן הרא"ש הכריע לאכול את ה'אפיקומן' עד חצות, וכ"כ בשו"ע תעז, א. אמנם סיפרו על ה'חתם-סופר' והנצי"ב ועוד תלמידי חכמים שלא הקפידו לאכול את ה'אפיקומן' קודם חצות. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, אפשר להקל. ואף את השו"ע אפשר לבאר שלכתחילה טוב להיזהר לאכול ה'אפיקומן' קודם חצות, אבל אין זה חיוב גמור. בשו"ת אבני נזר שפ"א הציע, שאם הוא רואה באמצע סעודתו שזמן חצות מתקרב, יאכל כ'זית' מצה בהסבה ויתנה, אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה כ'זית' זה לשם 'אפיקומן', ואם הלכה כר' עקיבא, הכ'זית' שיאכל בסוף הסעודה אחר חצות יהיה 'אפיקומן'. וחידש שהחיוב שיישאר טעם מצה בפיו הוא רק בזמן המצווה, נמצא שלראב"ע האיסור לאכול אחר ה'אפיקומן' נמשך רק עד חצות, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול לכו"ע.
אבל לגבי מצוות אכילת כ'זית' מצה בוודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו (מ"ב תעז, ו; באו"ה שם). ואף שבמשכנות יעקב קלט, רצה להוכיח שהלכה כרמב"ם, וכ"כ עוד כמה אחרונים, מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ"ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח"כ יאמר את ההגדה. וכ"כ בכה"ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת "אשר גאלנו" שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועי' בחזו"ע ח"ב עמ' קסו, שהסכים לדברי המ"ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת מ"ב תעז, ז, שעה"צ ו, עפ"י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה.
בתקופת המשנה היו מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל פסח, מפני שקרבן הפסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שנהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם, מפני שזה אכן היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי – לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול – יאכלו (פסחים נג, א). למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (בא"ח צו ל; חזון עובדיה עמ' קעה).
פרטי המנהג: איסור צלי חל על כל סוגי הבשר, אפילו על בשר עגל או עוף שאינם כשרים לקרבן פסח, אבל דברים שאינם טעונים שחיטה, כדוגמת דגים וביצים, מותר לצלות (שו"ע או"ח תעו, ב). וכן אסור לצלות את הבשר בתוך קדרה, ואף שבשר קרבן הפסח היה נצלה על האש ולא בקדרה, כיוון שצלי קדרה נראה כצלי אש, גם צלי קדרה אסור. וכן אם בישלו את הבשר ואח"כ צלוהו, כיוון שהוא נראה צלוי – אין לאוכלו. בשר שנצלה בתחילה, מותר לבשלו ולאוכלו בליל פסח, מפני שהוא נראה מבושל (מ"ב תעו, א; כה"ח ד').[30] יש נוהגים לאכול בסעודה ביצים, שהן סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד שבכל שנה אותו היום שבו חל ראשון של פסח הוא היום שבו נופל ט' באב (רמ"א תעו, ב). והגר"א באר שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח, ולכן נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שהונחה בקערה כזכר לקרבן חגיגה (מ"ב תעו, יא; כה"ח כה-כו). ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה, כדי שהקערה תישאר שלמה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה (מאמ"ר תעג, א). אבל המנהג הרווח, לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.
ככלל, כמו בכל חג יש להכין לליל הסדר סעודה מכובדת, בכלים נאים ומאכלים טעימים ומשמחים. מותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי שמוסיף על הכוסות, אלא שיש להיזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שיהיה כוח לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן לשובע (כמבואר בהלכה הבאה), וכדי להמשיך באמירת ההלל והפיוטים ולהוסיף לספר ביציאת מצרים.
[30]. בשר בגריל או מעושן נחשב צלוי ואסור. לגבי בשר אפוי נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב צלוי (מקראי קודש לרב הררי עמ' תפח), והרוצה להקל רשאי. מטוגן לדעת רוה"פ אינו נחשב צלוי, וכ"כ בערוה"ש תעו, ד.
בסיום הסעודה אוכלים שיעור כ'זית' (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת 'אפיקומן'. ואין אוכלים אחר ה'אפיקומן' דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו"ע תעז, א; תעח, א). כשאין במצה החצויה ששמרו ל'אפיקומן' שיעור כ'זית' לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל'אפיקומן' ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כ'זית'. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל'אפיקומן'. וכן כשה'אפיקומן' אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל'אפיקומן' (רמ"א תעז, ב).
מותר לשתות מים לאחר אכילת ה'אפיקומן', מפני שאיסור האכילה אחר ה'אפיקומן' הוא כדי שטעם ה'אפיקומן' יישאר בפה, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה'אפיקומן' (שו"ע תעח, א; מ"ב ב).
משמעותו המקורית של השם 'אפיקומן' הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט"ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, כפי שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.
כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר, כדי שטעמה ישאר בפה. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה'אפיקומן' – היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. לכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה 'אפיקומן'.
כיוון שאכילת ה'אפיקומן' היא זכר לקרבן הפסח, כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כך צריך לאכול את ה'אפיקומן' (שו"ע תעז, א). על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. ומי ששבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והוא נאלץ להכריח את עצמו לאכול את ה'אפיקומן', הרי הוא אוכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה, ואינו מקיים באכילה כזו את מצוות אכילת 'אפיקומן' (מ"ב תעו, ו; כה"ח טז).
צריך לאכול את ה'אפיקומן' במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" (רמ"א תעח, א, מ"ב ד).
כפי שלמדנו, לדעת רבים אכילת ה'אפיקומן' היא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה (רז"ה, רמב"ן, או"ז, רא"ש ועוד). אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם) באכילת ה'אפיקומן' מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה שצריכה להיות בסיום הסעודה, שכן צריך לאכול את המצות עם קרבן הפסח, וכיוון שאת הפסח צריך לאכול על השובע, כך גם את המצה. ואף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, לדעתם עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריכה להיות בסיום הסעודה בעת אכילת ה'אפיקומן'.
לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה'אפיקומן' לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה'אפיקומן' לשם מצת מצווה – ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כ'זית' מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, מפני שהוא יכול לסמוך על הטעם העיקרי שה'אפיקומן' זכר לקרבן פסח. ועוד, שגם לדעת הרשב"ם, כיוון שהתכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה בתחילת הסעודה, אף שזה לא הזמן הראוי לכוון לפי דעתו, מכל מקום כבר יצא ידי חובתו, ולכן ההסבה ב'אפיקומן' אינה מעכבת.
יש נוהגים לאכול שיעור שני 'זיתים' מה'אפיקומן', או מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ולכן אוכלים ממנה שיעור חשוב שיש בו כדי לסיים את השביעה (מהרי"ל), או מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים, כ'זית' אחד זכר לקרבן פסח, וכ'זית' אחד לשם אכילת מצה (ב"ח). אבל אין זה חיוב, ומי שאינו רוצה לאכול שיעור שני 'זיתים', יאכל שיעור כ'זית', ויכוון בו כנגד שני הטעמים.
בפשטות למדנו ששיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה, ושני 'זיתים' הם כשני שליש מצת מכונה. אלא שחישוב זה הוא לפי השיטה המחמירה (תוספות), וכיוון שאכילת ה'אפיקומן' היא מצווה מדברי חכמים, ואכילת שני ה'זיתים' שנויה במחלוקת, אפשר לקיים את מצוות ה'אפיקומן' באכילת שליש מצה ובשעת הצורך חמישית מצה. וכבר למדנו שכל האוכל את המצה ברציפות, בודאי הספיק לאכול בזמן של אכילת פרס.[31]
[31]. בשו"ע כתב לאכול כ'זית' ל'אפיקומן'. ובדרכי משה כתב דברי המהרי"ל לאכול שני 'זיתים', וכ"כ במ"ב תעז, א: "לכתחילה טוב שייקח שני זיתים", וכ"כ בכה"ח תעז, א. ומספר החינוך כ"א משמע שאפשר להסתפק בפחות מכ'זית', וכתב בערוה"ש תעז, ג, שבשעת הדחק אפשר להסתפק בפחות מכ'זית', שה'אפיקומן' רק נועד להזכיר את הפסח. וכמה אחרונים כתבו שיכול לכוון שה'זית' האחד שאוכל יעלה לשתי הכוונות.
לגבי שיעור כ'זית', עי' בהלכה כג והע' 20 ו-25, שמפני הספק במצוות מהתורה או במצוות שמברכים עליהם אנו מחמירים כדעת התוס' הסוברים שכ'זית' הוא כנפח חצי ביצה, אבל במצוות דרבנן שאין מברכים עליהן, כדוגמת אכילת 'אפיקומן', אפשר לילך על פי הרמב"ם, ששיעור 'זית' הוא פחות משליש ביצה, שהוא כחמישית מצת מכונה. ואף ידי ההידור לאכול שני 'זיתים' אפשר בשעת הצורך לצאת בשיעור כזה, שכן למדנו שלשיטת הרבה גאונים וראשונים 'זית' הוא כשיעור 'זית' שלנו, ואזי בחמישית מצה יש כמה 'זיתים'. לגבי שיעור אכילת פרס, עי' בהלכה כה והערה 22.
לאחר ברכת המזון שותים כוס שלישית, ולאחר מכן מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול.
עוד לפני ההלל אומרים: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ…" ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל (רמ"א תפ, א). יש נוהגים לעמוד בעת אמירת 'שפוך חמתך' (ערוה"ש שם, וכך נהג הראי"ה). לאחר אמירת 'שפוך חמתך' סוגרים את הדלת.
לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (לעיל הלכה כ). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ושאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב", "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל", "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן", "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'", ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" ו"אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". מצווה לכתחילה שיהיו בסדר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ"א תעט, א). אמנם גם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם יש שם שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ"ב תעט, י-יא).
אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל"ו בתהלים, ואחריו אומרים 'נשמת', וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, יוצאי ספרד מסיימים בברכת 'יהללוך' שבסיום ההלל, ויוצאי אשכנז מסיימים בברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (עי' בהלכה ל"א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות).
בפשטות, זמן שתיית הכוס הרביעית מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז"ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. אמנם יש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה (עי' במ"ב תפ, ו). וכל משפחה תמשיך במנהגה.
למנהג יוצאי ספרד אין מברכים לפני כוס רביעית, ולמנהג יוצאי אשכנז מברכים (כמבואר בהלכה כא). לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה 'על הגפן'.
ספק גדול התעורר לגבי הכוס החמישית. יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית, וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס. ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית.[32]
למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל נהגו למזוג כוס חמישית וקוראים לה 'כוס של אליהו'. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאיננו יכולים לפטור, אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם צריך לשתות אותה.
אפשר לפרש, שארבע כוסות שתיקנו חכמים הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי (שמות ו, ו-ז). ושם נזכרה עוד לשון גאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". וכיוון שאין היא קשורה לעצם היציאה ממצרים, לא חייבו חכמים לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל אמרו שיש מצווה לשתות כוס חמישית כדי לרמוז לגאולה השלמה, שתחילתה בביאה לארץ. ויתכן שהספק נובע מהשאלה האם לאחר חורבן הבית והגלות אנו ראויים לשתיית הכוס החמישית. שאולי רק את הכוסות הרומזות לעצם היציאה של עם ישראל משעבוד מצרים אפשר לחגוג אחר החורבן, שכן גאולת מצרים ניכרת בנו תמיד. וגם בזמן שאומות העולם משעבדות את גופנו, נשמתנו בת חורין, שכן מאז יציאת מצרים נתברר שאנו עם סגולתו, וקיבלנו את התורה, וכל הצרות שעברו עלינו לא שברו את אמונתנו בה' גואלנו, ולכן שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולת מצרים. אבל הכוס החמישית אינה כנגד היציאה לחירות בלבד, אלא היא רומזת לגאולה השלמה שתלויה בכניסה לארץ, שבארץ ישראל דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, בתורה ובנבואה, וגם בברכת ה' השורה בבניין האומה והארץ. וזה עניינו של בית המקדש, לחבר שמים וארץ ולגלות את אחדותו יתברך המחיה את הכל. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית האחדותית שבתוך ארבע רוחות השמיים. והספק נובע מהשאלה, האם היום לאחר שנחרב הבית שייך לשתות את הכוס החמישית הרומזת לגאולה השלמה.
והפתרון, למזוג כוס חמישית ולא לשתותה כאחת מהכוסות עד אשר יתגלה אליהו הנביא, ובעצם התגלותו נדע שהגיע הזמן לשתות את הכוס החמישית על גאולתנו השלמה.
נוהגים למזוג כוס של אליהו אחר שתיית הכוס השלישית, שאז מוזגים לכולם כוס רביעית, ומוסיפים למזוג כוס נוספת לאליהו. ונוהגים לשמור את הכוס של אליהו מכוסה עד הבוקר, ואז מחזירים את היין לבקבוק, וממנו לוקחים יין לקידוש היום.[33]
[32]. לגירסת רש"י ורשב"ם אין בגמרא שום התייחסות לכוס חמישית, וממילא ברור שאסור לשתותה, שאין להוסיף על הכוסות. אולם לגירסת ר"ח, רי"ף ורמב"ם בפסחים קיח, א, מובא בברייתא: "חמישי (כלומר כוס חמישי) אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון". למאור, ר' טרפון חולק על המשנה (פסחים צט, ב) שמחייבת לתת לעני צדקה כדי שישתה ארבע כוסות, משמע שאין כוס חמישית, והלכה כסתם משנה, ולכן אין לשתות כוס חמישית. והרא"ש פירש שלגירסת הרי"ף, לר' טרפון חובה לשתות כוס חמישית ולחכמים רשות. ולר"ן לא נחלקו, אלא חובה לשתות ארבע כוסות, ורשות ואולי אף מצווה לשתות חמש כוסות. ולראב"ד (על המאור) וכך משמע מהרמב"ם, מצווה לשתות כוס חמישית. ולמרדכי, העיקר לשתות ארבע כוסות, אלא שעשו חכמים תקנה לרוצים לשתות עוד יין, שיאמרו את ההלל על כוס רביעית, ואת ההלל הגדול על כוס חמישית. וכ"כ רמ"א תפא, א. בשו"ע לא הזכיר כלל כוס חמישית, ומשמע שסובר כדעת האוסרים לשתותה (כה"ח ו).
[33]. יש נוהגים להחזיר את היין שבכוס של אליהו לבקבוק אחר סיום הסדר (מנהג לובביץ'). ויש שמצרפים את היין שבו לכוס רביעית.
כתבתי שכוס חמישית רומזת למדרגה גבוהה יותר, וכך כתב המהר"ל בסוף ספר גבורות ה' בסוף הלכות פסח בקצרה, וכתב שהיא רומזת לפרנסה שבאה מאת ה'. ועי' במאמרו של הרב גורן בספרו 'תורת השבת והמועד' עמ' 145-154 שביאר שהיא כנגד מצוות ישוב הארץ הדורשת מסירות נפש מצידנו, וכתב שאינה חיוב כי מדרגתה גבוהה ממדרגות החיוב הרגילות, ועודד להנהיג שתיית כוס חמישית בימינו שאנו עוסקים בישוב הארץ.
כבר למדנו שתיקנו חכמים לאכול בסיום הסעודה את ה'אפיקומן' זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע, וכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפה, כן אסרו חכמים לאכול אחר ה'אפיקומן'.[34]
וכן אסור אז לשתות יין, וכמה טעמים לכך: אם עדיין לא סיים את אמירת ההגדה, יש חשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. ועוד, שעל ידי שתיית כוס יין נוספת יראה כמי שמוסיף על הכוסות יותר ממה שתיקנו חכמים.
גם לאחר סיום הסדר אסור לשתות יין, מפני שיש מצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה יין או משקה משכר אחר, לא יוכל לעסוק בזה (רבינו יונה ורא"ש). ועוד, שאם יוסיף וישתה עוד כוסות, למרות שכבר נסתיים הסדר, עדיין יש לחשוש שיראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש (רמב"ן ור"ן).
לדעת כמה פוסקים, גם שתיית קפה או מיץ אסורה לאחר אכילת ה'אפיקומן', מפני שהם מפיגים את טעם המצה, וכשם שאסור לאכול לאחר ה'אפיקומן' כן אסור לשתות דבר בעל טעם לאחר ה'אפיקומן'. ואמנם אחר ה'אפיקומן' שותים עוד שתי כוסות יין, אולם כיוון שהן חלק מהמצווה, אין הן נחשבות כמפיגות את טעם המצווה. לדעה זו רק מים מותר לשתות לאחר סיום הסדר.
לעומתם, דעת הרבה פוסקים שמותר לשתות קפה או מיץ, מפני שרק דברי מאכל נחשבים כמפיגים את טעם מצת ה'אפיקומן', אבל שתייה אינה כלולה באיסור.
למעשה, הרוצה לשתות אחר סיום הסדר קפה או מיץ רשאי, שכן דעת רוב הפוסקים, ולכתחילה טוב להחמיר שלא לשתות דבר חוץ ממים. ומי שרוצה לשתות קפה כדי שיוכל להמשיך לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, לכתחילה ישתה קפה. כמו כן מותר לצחצח שיניים עם מי פה.[35]
[34]. שכח ואכל אחר ה'אפיקומן', כל זמן שלא ברך ברכת המזון יחזור ויאכל מצה שמורה נוספת ל'אפיקומן' (מ"ב תעח, א). ואם כבר בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול 'אפיקומן' (עי' מ"ב תעז, יב).
[35]. לדעת המאור ועוד כמה ראשונים, אחר סיום הסדר מותר לשתות עוד יין אף אם ישתכר. מנגד, המרדכי והגה"מ הזכירו דעה שאסור לשתות אפילו מים. ורוב הראשונים סוברים שהאיסור הוא לשתות יין או 'חמר מדינה', שמא ישתכר ולא יוכל להמשיך לעסוק בענייני הפסח (רא"ש), ושמא יראה כמוסיף על הכוסות (רמב"ן). ויש שפסקו כדעת הרי"ף ומהר"י וויל שסוברים שרק מים מותר לשתות כי אין להם טעם ולא יפיגו את טעם ה'אפיקומן'. וכ"כ כנה"ג ומאמ"ר לאסור שתיית קפה ושאר מיצים אחר הסדר. לעומת זאת יש מהאחרונים שסוברים שגם לפי דעת מהר"י וויל מותר לשתות משקה שיש לו טעם חלש, והאיסור רק על משקה בטעם חזק, וכ"כ מ"א תפא, א. וצ"ע לפי דעה זו מה דין קפה. מ"מ לשיטת רוב הראשונים מותר לשתות קפה ומיצים, שאין הם משכרים ואין הם נראים כתוספת על הכוסות. והעידו על החתם סופר שהיה שותה בכל שנה קפה אחר הסדר. ובשועה"ר תפא, א, ומ"ב תפא, א, ובן איש חי צו לה, כתבו לכתחילה להחמיר שלא לשתות קפה ומיצים שיש להם טעם, ובמקום צורך גדול התירו. ונראה שמי שהקפה יועיל לו שיוכל ללמוד תורה, לכתחילה טוב שישתה.
כתב חק יעקב תפא, א, שהואיל ועיקר הטעם לאסור שתיית משקה חריף כדי שלא תחטפנו שינה, אחר שחטפתו שינה – מותר לשתות הכל. והביאו דבריו כמה אחרונים. גם בשועה"ר תפא, א, הזכיר את דבריו, והוסיף שעל פי האוסרים שתיית משקה מפני שהוא מפיג את טעם האפיקומן, נמצא האיסור כל הלילה. לפי זה ברור שאכילה אסורה כל הלילה, שאכילה לכל הדעות מפיגה את טעם ה'אפיקומן'. ובשעת הדחק אפשר להקל על פי האבני נזר או"ח שפא, הסובר שלפי ראב"ע שזמן אכילת הפסח עד חצות, האיסור לאכול אחר האפיקומן נמשך עד חצות בלבד, ובשעת הדחק הואיל וזה איסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת האבנ"ז לפי ראב"ע ולאכול אחר חצות.
הרוצה לשתות מים בין כוס שלישית לרביעית, למנהג עולי ספרד שאין מברכים על הכוס הרביעית, ממילא ברכת 'הגפן' שעל הכוס השלישית פוטרת את כל המשקים, ואם המים היו לפניו או שחשב לשתותם – אינו צריך לברך לפני המים 'שהכל'. ולמנהג עולי אשכנז שאין ברכת הכוס השלישית פוטרת את הכוס הרביעית, אם מזג את הכוס הרביעית, אפילו אם המים לפניו צריך לברך 'שהכל' לפני שישתה מהם, שכבר הסיח את דעתו מברכת 'הגפן' שבירך על הכוס השלישית.
יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה את מגילת שיר השירים, שהיא רומזת לאהבה שבין הקב"ה וישראל.
ואף שכבר יצאנו ידי חובת הסיפור ביציאת מצרים באמירת ההגדה, מצווה להרבות בכל ליל ט"ו בניסן בסיפור יציאת מצרים ובניסים ובנפלאות שעשה ה' לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. וגם לימוד הלכות פסח בכלל זה (שו"ע תפא, ב, מהר"ל גבורות ה' פ"ב). אבל עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה (דרשות חת"ס דף רסה).
עדיף שלא להאריך באמירת ההגדה שלפני הסעודה, כדי שהילדים וכל המסובים ישארו ערניים עד סוף שתיית כוס רביעית. ונראה שעיקר מה שאמרו חכמים שכל המרבה בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה הרי זה משובח, הכוונה ללימוד שלאחר סיום הסדר.
מי שחושש שאם ישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה (סידור יעב"ץ; כה"ח תפא, יא).
נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל, אבל לא את שאר הפסוקים, מפני שבכל הלילות הם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים ומזומן לגאולה (רמ"א תפא, ב; ועי' בא"ח צו לח).
יהי רצון שכשם שזכינו ללמוד הלכות ליל הסדר כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כן נזכה לעשותו.
