המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: 'וְהִגַּדְתָּ', הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, שהעיקר הוא שעורך הסדר או אדם אחר יאמר בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי' פסחים קטז, ב).
אמנם כדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר את ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו בקול שקט. ויש נוהגים שכל קטע קורא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.
גם כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישתתף בסדר וישמע את הסיפור – קיים את מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". ואם ירצה להדר, בעת הסעודה יוסיף לבאר לבנו את עניין יציאת מצרים.
כדי לצאת ידי מצוות סיפור יציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה' גאלנו. לכן הורים שרואים שילדיהם עומדים להירדם, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן כאשר אחד המסובים חולה או חייל שנצרך לצאת לשמירה, יקפיד לומר שלושה דברים אלו (עי' לעיל טו, ט).