כא – כוס שנייה – לשו"ע לא יברך ולרמ"א יברך

[18]. יש נוהגים להאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות. ולכאורה קשה על מנהגם, שכן 72 דקות נחשבות כזמן עיכול, שיוצר הפסק בין האכילה לברכה, עד שאם אין מרגישים שובע מהאכילה או השתייה, כבר אי אפשר לברך עליה ברכה אחרונה, ואם כן לכאורה בכך ששוהים באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות גורמים שברכת המזון לא תחול על הכוס הראשונה, ונמצא שלא בירך עליה ברכה אחרונה. ועוד, שלדעת מ"א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו"ע שלא לברך 'הגפן' על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לשיטת הרשב"ם הסובר שברכת 'האדמה' שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו"ע חושש לדעת הרשב"ם כמובא בשו"ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. אכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות מ-72 דקות (עי' בסדפ"כ ג, ט). אולם למעשה ישנם צדיקים וחסידים שנוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות, ובארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה (עי' במקראי קודש פסח ח"ב סי' ל, והלח"ב כ, ה, ושו"ת חזו"ע סי' יא). ונראה לענ"ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן שעוסקים בענייני הסדר וההגדה, ומוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, שכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. וגם אין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור.