הרגילה להתפלל בקביעות שחרית או מנחה, ויצאה לנסיעה ברכב, והגיע זמן התפילה. אם היא נוהגת, אסור לה להתפלל שמונה עשרה תוך כדי נסיעה, מפני שלא תוכל לכוון כראוי, ואף יש בזה חשש פיקוח נפש. לכן תעצור את מכוניתה בצד, ותתפלל.
אבל אם אדם אחר נוהג, והיא ממהרת להגיע למחוז חפצה, או שנוסע אחר ממהר להגיע למחוז חפצו, תתפלל בישיבה. מפני שאם יעצרו את נסיעתם כדי שתוכל להתפלל בעמידה, תהיה טרודה לסיים את תפילתה במהירות כדי שלא לעכבו, ולא תוכל לכוון כראוי. לכן מוטב שתתפלל שמונה עשרה בישיבה, שכבר למדנו (בהלכה ג), שבדיעבד המתפללת בישיבה יצאה ידי חובתה.
ואף כשהיא מתפללת בישיבה, תצמיד את רגליה (מ”ב צה, ב), ותשתדל להפנות את פניה לכיוון ירושלים (מ”ב צד, טו), ובמקום הכריעות, תזדקף מעט ותכרע כפי יכולתה (שו”ע צד, ה; ערוה”ש יח).
ואם היא נוסעת באוטובוס או רכבת, שהמקום בהם מרווח יותר. אם תוכל לעמוד ולכוון כראוי, מוטב שתעמוד בתפילת שמונה עשרה; ואם העמידה תטריד את כוונתה, או מפני תנודות הנסיעה או מפני שהיא מתביישת משאר הנוסעים, תשב ברגליים צמודות ותתפלל. ואם יש ביכולתה לקום לזמן קצר כדי לכרוע, תקום ותכרע במקום שצריך לכרוע ושוב תשב; ואם תוכל, בסיום תפילתה תעמוד ותפסע לאחריה שלוש פסיעות.[4]
