בעת אמירת כל הברכות והתפילות השונות, יכולה המתפללת להפנות את פניה לכל כיוון שתרצה. אבל בשעה שהיא עומדת לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, תכוון את פניה לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.
אמרו חכמים (ברכות ל, א): היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש, ואת ליבו לבית קודש הקודשים (שו"ע צד, א).
לפיכך, העומדות ברחבת הכותל המערבי בעזרת נשים, צריכות להפנות את פניהן באלכסון לצד שמאל, לכיוון מקום המקדש.
נהגו בבתי הכנסת להעמיד את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). וכן מי שעומדת בעזרת נשים, אינה צריכה לפנות בתפילתה לכיוון ארון הקודש אלא לכיוון ירושלים (ראו פניני הלכה חפצי קודש יג, ה).
מי שאיננה יודעת היכן הצד הפונה לירושלים, תתפלל לכיוון שתרצה, ותכוון את ליבה לאביה שבשמיים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לה אח"כ שטעתה, אינה צריכה לחזור להתפלל לכיוון ירושלים.[1]
[1]. אם באמצע תפילת עמידה התברר לה שטעתה והיא מתפללת לכיוון אחר, יש אומרים שלא תשנה את עמידתה, כדי שלא תפסיק בתזוזה באמצע תפילה. ורק אם היא מתביישת מחברותיה, תסתובב לכיוון ירושלים (מ"ב צד, י). ויש אומרים שבכל אופן תשנה את עמידתה לצד ירושלים (עי' בכה"ח צד, ז). ראו פנה"ל תפילה יז, 2.