כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה וביקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". אמרו חכמים (ברכות לא, א): "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו".
עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. מאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות ביטוי ממשי בעולם הזה, כדי שיוכל לצאת אל הפועל ולתקן בכך את העולם. רצוננו הפנימי הוא טוב, הקלקולים הם בחוץ, ולכן עבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב כלפי חוץ. גם מצוות התפילה, שהיא פנימית ועדינה ביותר, צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.
נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש: לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, עדיף שהמתפללת תשמיע את קולה לאוזנה, באופן שרק היא תשמע את קולה, אבל שכניה שלצידה לא יוכלו לשומעה (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנה לא תשמיע את קולה, אלא רק תחתך את האותיות בשפתיה (כה"ח קא, ח). למעשה, יכולה המתפללת לבחור את המנהג שבו תוכל לכוון יותר.
בדיעבד, גם המשמיעה את קולה בתפילתה, יצאה ידי חובה. ולכן אשה שמתקשה לכוון בלחש, אם היא נמצאת לבדה במקום שאינה מפריעה למתפללות אחרות, רשאית להתפלל בקול כדי לכוון (שו"ע קא, ב). אבל גם אז לא תגביה את קולה, שכל המרים את קולו בתפילתו הרי הוא כנביאי השקר, שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריך לצעוק אליו כדי שישמעם (ברכות כד, ב).
יש מקומות שנוהגים להגביה מעט את הקול בתפילת עמידה של הימים הנוראים, ואינם חוששים שמא מתפללת אחת תפריע לחברתה, מפני שבימים אלו כולם מתפללים מתוך מחזורים (שו"ע קא, ג). אולם גם באותם המקומות יותר מהודר להתפלל בלחש.
בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריכה המתפללת להשמיע את קולה לאוזנה, ומותר להגביה מעט את הקול. בדיעבד, אם רק חיתכה את המילים בשפתיה בלא להשמיע את קולה לאוזנה – יצאה, ואם קראה בהרהור בלא חיתוך בשפתיה – לא יצאה.