יב – כלי זכוכית

[12]. בפנה”ל כשרות לב, ה, 3, הובאה סוגיה זו בהרחבה, וזה סיכומה: רוב רבני הספרדים מקילים להכשיר כלי זכוכית בהדחה, כדברי שו”ע תנא, כו, פר”ח, שתילי זיתים, שער המפקד. וכ”כ רבים מפוסקי זמנינו, כמובא בעלי הדס, נתיבי עם, שמ”ש ומגן, הגרע”י. ויש שהחמירו להצריכם הגעלה, ומהם: רב פעלים, הרח”ד הלוי, הרב אליהו, הרב דוד שלוש, הרב קאפח. ונראה שבעבר כלי הזכוכית לא היו חזקים ועמידים לשימוש בכלי ראשון על האש, ולכן הראשונים והשו”ע שהתירו כלי זכוכית בהדחה בלא הגעלה, התכוונו לכלים ששימושם החמור היה בדרגת עירוי או כלי שני. גם בין פוסקי אשכנז יש דעות. הרמ”א או”ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותו, אין לאסור תבשיל חם שהונח בו (דרכי משה יט, ט”ז ל). למ”א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ”כ חק יעקב סח, שועה”ר עג, מקור חיים מו; מהרש”ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אחר יממה אף לכלי חרס (ציץ אליעזר ט, כו, עפ”י הרב פרנק). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו שלא להכשירם בהגעלה, אבל משאר איסורים מותר להכשירם בהגעלה. כ”כ מהר”ם בריסק, שרידי אש, בית אב”י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ”כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה. וכיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, כתבתי לכל העדות כדעה האמצעית.