אסרו חכמים ללוש את המצות של פסח במים פושרים, משום שהחמימות מזרזת את תהליך החימוץ, ואם לא יזדרזו מאוד בלישת המצות ואפייתן – יש חשש שיחמיצו. ואפילו במים צוננים רגילים המצויים בבורות ובמעיינות אסרו ללוש את הבצק, שמא התחממו מהקרקע שקלטה את חום השמש. ולכן הצריכו לשאוב את המים מבעוד יום ולהלינם במשך הלילה במקום קריר. מים אלו נקראים ‘מים שלנו’, ומהם מכינים מצות לפסח (שו”ע תנה, א, ג).[6]
בארצות חמות התעוררה בעיה, שבכל מקום שישהו את המים – יתחממו מעט, ואדרבה אם ישהו את המים במעיינות ישארו פחות חמים. ונפסק להלכה שאע”פ כן עליהם להלין את המים כתקנת חכמים, ואם המים התחממו מעט, יש להניחם במקררים או בחדרי קירור (מקראי קודש פסח ב, ז).
יש סוברים שאין לקחת מים מן הברז ולהלינם לילה לצורך אפיית המצות, מפני החשש שמא המים באו ממאגרים מגולים שהתחממו בשמש, ועוד, שיש חשש שהכלור המעורב במים עלול לזרז את החימוץ (שערים מצויינים בהלכה קט, ג). אמנם למעשה אין חוששים לזה, ורק מקצת מהמדקדקים במצות יד מהדרים לשאוב את המים מבארות או מעיינות, אבל בשאר המאפיות של יד ומכונה, נוהגים לקחת מים מהברז, ומסננים אותם היטב, ומשהים אותם במקום צונן כל הלילה, והם ‘מים שלנו’ (וכן נהג מו”ר הרצי”ה להכין מים שלנו מהברז).
