כדי לתת לשאלה מסגרת מסודרת תיקנו חכמים נוסח 'מה נשתנה', שעל ידו הילדים יביעו את התמיהה על השוני שבליל זה, ומתוך כך יספרו להם ביציאת מצרים. בנוסח 'מה נשתנה' כללו חכמים שאלות על כל מצוות האכילה שבליל הסדר: מצה, מרור ופסח, ועל הטיבול פעמיים. לאחר שנחרב בית המקדש, אין שואלים על הפסח ובמקום זה הוסיפו שאלה על דרך האכילה הנעשית בהסבה.
במקום שאין ילדים ששואלים 'מה נשתנה', ישאל הצעיר שבמסובים 'מה נשתנה'. וגם כשכל המסובים חכמים שבקיאים בסיפור יציאת מצרים, ישאל אחד מהם 'מה נשתנה'. ואפילו יחיד העושה לבדו את ליל הסדר צריך לפותחו בשאלת 'מה נשתנה'. שכך הוא הסדר, לפתוח בשאלה, שעל ידי כך הסיפור יהיה שלם יותר. וכיוון שאחד הילדים או המסובים אמר 'מה נשתנה', שוב אין צריכים שאר המסובים לחזור על השאלות, אלא מיד מתחילים "עבדים היינו" (שו"ע ורמ"א תעג, ז).[2]
יש מי שכתב, שרק כאשר הבן שואל יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ואם לא שאל, אזי המצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים ולא צריך לספר בהרחבה, ורק מדברי חכמים בכל מקרה צריך לספר ביציאת מצרים. וכך משמע מתשובות הרא"ש כלל כד, ב. אבל אין כן דעת רוב הפוסקים, אלא בכל אופן יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ומי שיש לו בן מצווה שיספר לו, וכמו שנאמר לגבי הבן שאינו יודע לשאול (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". (בהגהות רבנו ירוחם פרלא על הסמ"ג מצווה ל"ב כתב שדעת רמב"ן ועוד כמה ראשונים, שמי שאינו אוכל מצה פטור מסיפור ביציאת מצרים, שנאמר: בַּעֲבוּר זֶה – בשעה שמצה לפניו. ועי' בסדפ"כ ו, 2, שמזכיר חילוק בין אם הבן שואל שאז חייב לספר בהרחבה, לאם אינו שואל שדי בהזכרה קצרה. ואפשר לומר שאם שואל מצווה להרחיב כפי שאלתו, ואם לא שאל, מצווה מהתורה לספר לו ביציאת מצרים, אבל אין מצווה להרחיב, כי ההרחבה תלויה ברצון הבן להקשיב ולקבל תשובות. עי' בשועה"ר תעג, מב). מכל מקום ברור שמדברי חכמים יש לומר בכל מקרה את כל נוסח ההגדה, שאף אם הוא יושב לבדו, הוא שואל את עצמו, כפי שמובא בגמ' פסחים קטז, א, ועל ידי כך ממשיך חיוב על עצמו.
