מצווה לתת צדקה לכל יהודי הנצרך לה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". וכשנדייק בפסוקים נמצא שמי שיכול לתת צדקה ואינו נותן, בנוסף לכך שהוא מבטל מצוות עשה, עובר גם על איסור, כפי שנאמר (דברים טו,ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".
מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). והנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב).
מצוות הצדקה אינה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. ועניינה, לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה, נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. ואמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ב"ב י, א).
מגמתה של הצדקה לסייע לקיומם של אחינו בדרך מכובדת. ולכן המעלה הגדולה ביותר של הצדקה, היא לסייע לעני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, כך שלא יצטרך יותר לבקש צדקה, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". למשל, העוזר לעני למצוא עבודה מסודרת או שהוא דואג שילמד מקצוע שיוכל אח"כ להתפרנס ממנו בכבוד, מקיים את מצוות הצדקה באופן המעולה ביותר, מפני שזו הדרך המכובדת והיעילה ביותר להוציא את העני ממעגל העוני.
וכאשר אין אפשרות לעזור לעני לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, או מפני שאין בכוחנו למצוא לו עבודה או ללמדו מקצוע, או שהעני חולה ואינו מסוגל לעבוד, אזי המצווה לדאוג לקיומו. וככל שנותנים לו את העזרה בדרך מכובדת יותר, כך הצדקה מעולה יותר. וככל שנותנים לו את הצדקה בדרך שמביישת אותו יותר, כך היא במדרגה נמוכה יותר (עיין שו"ע יו"ד רמט, ו-יג).
כדי לקיים את מצוות הצדקה, היו ממנים בני הקהילות גבאי צדקה, והיתה לגבאים קופה של צדקה, והיו גובים צדקה מכל אנשי הקהילה שמסוגלים לתת. ומתוך הקופה היו מפרנסים את עניי העיר ונותנים להם את צורכיהם הבסיסיים (שו"ע יו"ד סימן רנו).
