על שבעת המינים מברכים ברכת 'מעין שלוש', שנקראת 'מעין שלוש' כי יש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. כנגד ברכת 'הזן' מזכירים את המזון שאכלו. כנגד ברכת הארץ מזכירים את שבחה שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה". כנגד הברכה על ירושלים מזכירים את ירושלים והמקדש. וכיוון שלאחר החורבן הוסיפו חכמים ברכה רביעית – 'הטוב והמטיב', גם כנגדה תקנו לומר – "כי אתה טוב ומטיב לכל", ועדיין שמה 'מעין שלוש', כנגד שלוש הברכות שצריך לומר מהתורה (ברכות מד, א, מ"ב רח, נ, לעיל ד, א-ב). שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
בכלל חיטה ושעורה נכללים עוד שלושה מינים ממשפחת הדגן: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שיחד עם חיטה ושעורה הם חמשת מיני דגן. אם עשה מהם לחם מברכים עליו ברכת המזון (כמבואר לעיל ד, א), ואם עשה מהם תבשיל או מאפה מזונות, ברכתם כשאר שבעת המינים – 'מעין שלוש'.
נחלקו הראשונים במעמדה של ברכת 'מעין שלוש'. יש אומרים שמצוותה מהתורה, מפני ששני פסוקים לפני הפסוק שהתורה מצווה אותנו לברך ברכת המזון, נזכרו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומשמע שגם אחר אכילתם צריך לברך לה'. שנאמר (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אלא שהואיל ויש הבדל בין אכילת לחם שהוא עיקר מזונו של אדם לאכילת פירות שבעת מינים, תקנו אחר אכילת לחם להודות ולשבח לה' בנוסח מפורט של שלוש ברכות, ואילו אחר אכילת פירות משבעת המינים תקנו ברכה אחת 'מעין שלוש' (בה"ג, רא"ש ורשב"א). ויש אומרים, שמהתורה חייבים לברך אחר אכילת לחם בלבד, כי רק הלחם נזכר בפסוק הסמוך לציווי. וחכמים תקנו כהמשך לכך לברך 'מעין שלוש' אחר אכילת שבעת המינים, שהואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל, ראוי מתוך אכילתם לומר ברכה חשובה (רמב"ם וסמ"ג).[1]
מיוחדת היא ברכת 'מעין שלוש', שהואיל ונתקנה על המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, תקנו חכמים לציין במפורש את סוג המזון. על מאפים או תבשילים ממיני דגן, אומרים: "על המחיה ועל הכלכלה". על פירות שבעת המינים, שהם: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון, אומרים: "על העץ ועל פרי העץ". ועל יין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".
בשבת, מועד וראש חודש, מזכירים בברכה את היום המיוחד, שאינה דומה אכילתו של אדם ביום חול לאכילתו ביום מקודש. ואם שכח ולא הזכיר, יצא ידי חובה. ובחנוכה ופורים, שהם מועדים שתקנו חכמים, אין מזכירים את היום (שו"ע רח, יב).
כיוון שיסוד המצווה להודות לה' על המזון קשור עם שבח ארץ ישראל, אם הפרי גדל בארץ ישראל, מדקדקים לציין זאת בחתימת הברכה: "על הארץ ועל פירותיה". ואם הפרי גדל בחוץ לארץ, חותמים "על הארץ ועל הפירות". וכן לגבי יין, אם ענביו גדלו בארץ, חותמים: "ועל פרי גפנה", בחוץ לארץ: "ועל פרי הגפן". כשיש ספק אם הפירות והענבים גדלו בארץ, אומרים כנוסח סתמי של חוץ לארץ (ברכות מד, א; מ"ב רח, נד).[2]
[2]. לגבי דגן, למנהג יוצאי אשכנז אומרים תמיד "על המחיה", בין בארץ בין בחו"ל. ולמנהג יוצאי ספרד חותמים בארץ: "על מחייתה" ובחו"ל "על המחיה". כיום רוב הדגן מיובא מחו"ל, וגם כשיש ספק אומרים: "על המחיה".
בברכה על מזונות לטור ומ"א גם בחתימה יש לומר: "על המחיה ועל הכלכלה". אבל ב"י כתב שבה"ג, רמב"ם וסמ"ג, כתבו רק "על המחיה". וכתב בשעה"צ רח, נב, שכך ראוי לנהוג, שכן דעת הרבה ראשונים ואחרונים.
בטור רח, י, לבה"ג אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואילו לסמ"ג אין אומרים, "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה", וכך נהג רא"ש. וב"ח פסק שאומרים, ופירש שאנו מבקשים שתתגלה הקדושה בפירות שבארץ, "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
