אין מברכים על אכילת מאכל שאסור לאוכלו, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שהיאך יודה לה’ על הנאה שבאה לידו באיסור. ואם יברך, לא יהיה בברכתו שבח אלא ניאוץ ופגיעה בכבוד שמיים. ואין הפרש בין אם המאכל אסור מהתורה, כגון בשר שלא נשחט כהלכה, או אסור מדברי חכמים, כגון פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות בזמן שרוב ישראל בחוץ לארץ, בכל אופן אין מברכים עליהם (משנה ברכות מה, א; שו”ע קצו, א).
וכן הגונב מאכל, בנוסף לכך שעליו להשיב את הגניבה, אסור לו לברך עליו, ואם יברך אין זו ברכה אלא ניאוץ, שנאמר (תהלים י, ג): “וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'” (עפ”י סנהדרין ו, ב).
האוכל מאכל כשר בשעה שאסור לו לאכול, כגון שאוכל בתענית, או במוצאי שבת לפני הבדלה, או לפני תפילת שחרית, או בסוכות מחוץ לסוכה, כיוון שהמאכל עצמו כשר ורק זמן האכילה או מקומה אינם ראויים, צריך לברך על הנאתו מהמאכל הכשר.
מי שנמצא בסכנה וכדי להציל את עצמו הוא צריך לאכול מאכלים אסורים, כנבלות וטרפות, עליו לברך עליהם. ואע”פ שהיה מעדיף שלא להצטרך לאוכלם, כיוון שבפועל הוא אוכלם בהיתר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, עליו לברך על הנאתו. אמנם אם הוא סולד מהמאכל האסור, כגון שהוא נאלץ לאכול חזיר וחש מזה גועל, לא יברך, שכן בפועל הוא לא נהנה (שו”ע קצו, ב; רד, ט; מ”ב רד, מח)[9]
