בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. יש אומרים, שאינם כהולכי מדבריות. בנוסף לכך, טיסה כיום אינה מסוכנת מנסיעה במכונית, וכשם שאין מברכים אחר נסיעה כך אין לברך אחר טיסה (חלקת יעקב ב, ט; דבר יהושע ברכות ט; הרב גורן, הרחד"ה עשה לך רב ו, טז). לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. וביאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאת האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, שאין זה טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה, יש לברך אחריה 'הגומל' (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).
למעשה נראה שאין לברך, הואיל וברכת 'הגומל' נתקנה על מצב יוצא דופן, ואילו הטיסות הפכו לאירוע שגרתי שאינו מסוכן מנסיעה ברכב. אמנם אם אדם שאינו רגיל בטיסות יחוש בטיסתו חרדה, וירצה לברך – יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך.
כיוצא בזה נחלקו הפוסקים לגבי הפלגה בספינות הבטוחות שבימינו. למעשה נראה, שאם לא עברו בעת ההפלגה אירוע מסוכן במיוחד, אין לברך על הפלגה רגילה 'הגומל'.[7]
ספורט אתגרי: נראה שהבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או לשחייה או גלישה בעומק הים, או לעשות פעילויות מסוכנות אחרות במסגרת 'ספורט אתגרי' שאנשים עושים להנאתם, כמו רחיפה, צניחה, סנפלינג וכדומה, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך, הואיל ומדובר באירוע שבחר לעשותו להנאתו, ומן הסתם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. ואם בחר לעשות פעילות מסוכנת, עבר על המצווה לשמור את הנפש (ראו פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז),וממילא אין מקום שיברך על כך (כעין המבואר בהערה 4 לגבי מתאבד). אמנם נראה שאם באותה פעילות מסוכנת ואסורה, ארעה תקלה שהוסיפה סכנה משמעותית על מה שתכנן – יברך, שכן לסכנה זו לא נכנס מרצונו.
