ג – ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים

ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתיים מהן מצוות עשה, ושתיים לא תעשה. ואלו הן:

• 1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.
• 2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.
• 3) לא להכות אחד מההורים. אמנם ישנו איסור כללי מהתורה להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, חייב מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
• 4) שלא לקלל אחד מההורים. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שהמקלל אחד מהוריו עובר באיסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.

דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת כעסם נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם.
ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמיים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו – הרי שחטאו חמור ביותר. ראוי לציין שבפועל, עונש מיתה בבית דין כמעט ואינו מבוצע אלא נועד לבטא את חומרת החטא (כמבואר להלן ו, ד).^[1]