בדורות האחרונים החלו לייצר ‘סוכות לנצח’, היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.
אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב’סוכות לנצח’ אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי ‘לבוד’.[11]
[11]. בסוכה כד, ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכ”כ רמב”ם ד, ה, ושו”ע תרל, י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או”ח קכג; יחו”ד ג, מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג’ טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה – אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס”ג, מאירי, רשב”א, הגהות אשרי ור”י מלוניל. וכן עולה במפורש מר’ פרץ שהובא בטור ושו”ע תרל, י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכ”כ המבי”ט, תוס’ שבת, פמ”ג, חזו”א או”ח עז, ו; מלומדי מלחמה צו. והרוצים לחוש לדעת המחמירים יקבעו בסוכות הללו מוטות במרחק של פחות משלושה טפחים (22.8 ס”מ) זה מזה, עד לגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס”מ), שכל רווח של פחות משלושה טפחים נחשב לבוד (מאוחה), ועל ידי כך יש להם דופן גם בלא היריעות. אלא שרבים טועים וסומכים על חישוב ר’ חיים נאה ששלושה טפחים הם 24 ס”מ ובאמת הם 22.8 ס”מ, ואם המרחק גדול יותר – כבר אין להם שם דין לבוד (כמבואר לעיל בהערה 1). ומ”מ סוכתם כשרה בלא פקפוק, שהלכה כדעת המקילים.
