ח – ללמד תלמידים

אמרו חכמים (סנהדרין יט, ב): “כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”, והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – “לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו”.

וכן נאמר בפרשת שמע (דברים ו, ז): “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ”, דרשו חכמים (בספרי): “לְבָנֶיךָ – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב’ ב, ג): וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית-אֵל אֶל אֱלִישָׁע, וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר (שם ב, יב): וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. וְלֹא רָאָהוּ עוֹד”.

יש לזה אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, “שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא”. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב”מ לג, א).

ועל מי שהעמיד תלמידים ולא זכה לילדים אמר הנביא (ישעיהו נו, ד-ה): “כִּי כֹה אָמַר ה’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת”. וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ אותו הסבא, בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח”א קפז, ב; זוה”ח רות קח, ב).

ואף המחזיקים בלומדי תורה, נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

כתב בספר חסידים (שסז), שלעיתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן