ד – תפילת חנה

כמו כן מצינו בחנה שהיתה עקרה, וכל כך גדול היה צערה, עד שלא יכלה להשתתף בשמחת החג לפני ה’ במשכן שילה. וכאשר בני משפחתה היו אוכלים מבשר הקרבנות ושמחים, היתה היא פורשת ובוכה. “וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים”. אז היתה חנה נענית לו ומצטרפת לסעודה. “וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה’. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה’ וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה’ צְ-בָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ” (שמואל א’ א, ח-יא). מתוך מרירות צערה זכתה לתפילה עמוקה מאוד, שפתחה שערי שמיים להולדת נשמתו של שמואל, גדול נביאי ישראל אחר משה רבנו.

אמרו חכמים (ברכות לא, ב): “מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב”ה ‘צ-באות’ עד שבאתה חנה וקראתו ‘צ-באות’. אמרה חנה לפני הקב”ה: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד”?! אכן, את אותו השם הקדוש שנתחדש בתפילתה, גילה שמואל הנביא בפועלו, שהוא זה שזכה לגלות את הקדושה בצבאות ישראל בארץ, וזכה להעמיד דורות של נביאים, ואף זכה להקים את המלוכה בישראל ולתכנן את בניין בית המקדש.

עוד נאמר על תפילת חנה (שמואל א’ א, יב-יד): “וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה’ וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ”! כלומר, תפילתה היתה מיוחדת וחדשה כל כך, עד שעלי, הכהן הגדול, חשבה מתחילה לשיכורה. “וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה’. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ” (שם טו-יז).

לא רק שמואל הנביא נולד מתפילתה של חנה, אלא אמרו חכמים שגם הלכות גדולות בהלכות תפילה נתחדשו על ידה בתפילתה. ואלו הן: המתפלל צריך לכוון את ליבו, ועליו לחתוך את המילים בשפתיו, ולא יגביה את קולו (ברכות לא, א). מתוך צער העקרות זכתה חנה לגלות הלכות ומשמעויות נוספות בערכה הכללי של התפילה ואופן אמירתה. זו דוגמא לברכה שיכולה להתגלות בעולם מתוך הצער והמצוקה של העקרוּת.

תפריט