גדול כוחה של התפילה לקרוע גזר דין ולפרוץ את מחסומי העקרות, וכפי שנאמר (בראשית כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". אמרו חכמים (ברא"ר סג, ה), שיצחק ורבקה העתירו תפילות רבות, ושניהם התכוונו לאותו הדבר, שנאמר: לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ – "מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר: ריבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה".
אמר רבי יצחק (יבמות סד, א): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים". צריך לבאר, שתפילת הצדיקים מועילה לפתוח שערי ברכה לכל העולם, וכל זמן שהצדיקים חיים בטובה כפי הראוי להם, אינם מתפללים על העולם שנותר בצרותיו וייסוריו. והקב"ה שחפץ בטובת העולם, מתאווה לתפילתם של הצדיקים, שמקשרת את העולם אל מקורו, ועל ידי כך משנה את המציאות לטובה, ופותחת שערי שמיים, להשפיע ברכה לעולם כולו. ומתוך כך, כל אותם האנשים שצרותיהם נבעו מאותם המחסומים, נושעים איתם.
וכן אמרו חכמים (ברא"ר נג, ח): "בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו" (נעשו שפויים). וזהו שאמרה שרה (בראשית כא, ו): "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלוֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", כי כולם נגאלו במידה מסוימת עימה.
ויש אנשים שייעודם להוליד נשמה חדשה בעולם, נשמה שייעודה לקדם את העולם בעוד שלב. וכיוון שהיא אינה מסוג הנשמות שכבר נולדו, יש בפניה מחסומים רבים, וקמים עליה קטרוגים, שאין העולם זכאי להתקדם בעוד שלב. ולכן האנשים שצריכים להוליד את הנשמות הללו סובלים מעקרות. ועל ידי זיכוכם העצמי בתשובה ובתפילה, הם פותחים שערי שמיים, וזוכים להוליד נשמות חדשות.[2]
[2]. לכן היה קשה כל כך להוליד את יצחק אבינו, מפני שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד, ומידתו של יצחק היתה דין, ועד אז בנוהג שבעולם היה, שאנשי הדין הם רשעים. והנה היה צריך להוליד נשמה של צדיק במידת הדין. לא זו בלבד אלא ששתי המידות הללו, חסד ודין, שנראות כהפוכות, צריכות היו להתקשר זה בזה, עד שאברהם אבינו יוליד את יצחק, ללמד שתכלית הדין להגביר את החסד. לכן היו כל כך הרבה מחסומים וקטרוגים על לידת יצחק, וכאשר נולד, נפתחו שערי ברכה, והרבה עקרות נפקדו, והרבה חולאים נתרפאו. עוד על ערך וקושי לידת הצדיקים מובא בבראשית רבה מה, ד: "אמר רבי חנינא בן פזי: הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים, מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים. החיטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו".
