חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – הברכה, המצווה והכוונה

לפני תחילת התקיעות מברכים שתי ברכות: א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר". ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ביום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, טוב שהתוקע ילבש בגד חדש ויכוון גם עליו (שו"ע תר, ג, מ"ב ז).

דקדקו חכמים בנוסח הברכה: "לשמוע קול שופר" שהמצווה היא לשמוע ולא לתקוע (שו"ע תקפה, ב). ולכן חרש שאינו שומע פטור מהמצווה, למרות שהוא מסוגל לתקוע. ואם שמיעתו לקויה, אבל בפועל הוא יכול לשמוע את קול התקיעות – חייב במצווה, ואף יכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם. ואם הוא משתמש במכשיר שמיעה חשמלי, עליו להוציא את המכשיר מאוזנו, כדי שישמע את קול השופר עצמו. ויש אומרים שאפשר לשמוע גם דרך מכשיר חשמלי.[4]

כיוון שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, התוקע לתוך בור או לתוך מקלט, אם שמע את קול השופר יחד עם ההד היוצא מהבור או המקלט – לא יצא, הואיל ושמע את הקול מעורבב. אבל אלה שנמצאים בתוך הבור והמקלט, כיוון שאינם שומעים את ההד – יוצאים ידי חובתם (ר"ה כז, ב, כ, א; שו"ע תקפז, א-ב, מ"ב י).

אילם, כיוון שהוא שומע, חייב במצווה, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואחד מהשומעים יברך במקומו את הברכות. שוטה, פטור מכל המצוות ובכלל זה ממצוות השופר (שו"ע תקפט, ב; מ"ב ד).

כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו והוא בא לתקוע לאנשים שעדיין לא קיימו את מצוותם, עדיף שאחד מאלה שעוד לא קיימו את המצווה יאמר את הברכות. ורבים נוהגים במצב כזה שהתוקע מברך, ויש להם על מה לסמוך (ב"י רמ"א תקפה, ב; מ"ב ה).

מצוות צריכות כוונה, לפיכך, המתאמן לתקוע בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות – לא יצא. וכן מי שהיה בביתו ושמע תקיעות מבית הכנסת, אם לא כיוון דעתו לקיים בכך את המצווה – לא יצא. וצריך שגם התוקע וגם השומע יכוונו דעתם. לפיכך, התוקע צריך לכוון להוציא ידי חובת המצווה את כל השומעים ולא רק את אלו שהוא רואה לפניו, כי אולי מחוץ לבית הכנסת או בבית סמוך ישנם אנשים שרוצים לקיים את המצווה, ואם יכוון להוציא את העומדים לפניו בלבד, אותם אנשים לא יצאו ידי חובתם (שו"ע תקפט, ח-ט).

לכתחילה צריך התוקע לכוון במפורש להוציא את כל השומעים, והשומעים צריכים לכוון במפורש לקיים את המצווה. אמנם בדיעבד, גם אם לא כיוונו על כך במפורש, אם היתה להם כוונה רדומה, יצאו ידי חובתם. ואיזוהי כוונה רדומה, שאם ישאלו את התוקע מדוע תקע, ישיב: כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם. ואם ישאלו את השומע מדוע בא לשמוע את קול השופר, יענה: כדי לקיים את המצווה (פנה"ל תפילה טו, ח).


[4]. אמנם לר"ת וסמ"ג נוסח הברכה "על תקיעת שופר". אולם הרא"ש (ר"ה ד, י) כתב כדברי בה"ג שהמצווה היא לשמוע, ולכן מברכים 'לשמוע'. וכן דעת ראבי"ה, או"ז ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע תקפה, ב.יש אומרים שהשומע דרך מכשיר חשמלי כמו שומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי, אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה. כ"כ משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה. מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. וכ"כ בשו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי; וכ"כ ידידי הרב רא"ם הכהן בבדי הארון או"ח כא, ושכן דעת הרב ליכטנשטיין. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא, היקל במצוות דרבנן בלבד. אחד מיסודות סברת המקילים, שגם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים, שכן הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, ואח"כ נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אח"כ במוח לשמיעה שאנו מכירים. ולכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי. ולדעת מרן הרב קוק באורח משפט מח, כעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, אולם בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה. וכ"כ הרב פראנק במקראי קודש פורים יא; ציץ אליעזר ח, יא; בית אבי ג, צב. לגבי 'שתל קוכליארי', יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ תחומין לא). ונראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן