הנוטע עץ מאכל שלא לצורך פירותיו אלא לצורך קורותיו או כדי שישמש גדר, אין על הפירות הגדלים בו דין ערלה, הואיל ואינו נחשב עץ מאכל, ואילו מצוות ערלה חלה רק על עץ מאכל, שנאמר (ויקרא יט, כג): “וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל – וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ”. אמנם אמרו חכמים, שאפשר להקל בכך בתנאי שניכר שהאילן נטוע שם שלא לצורך אכילת פירותיו, כגון שהאילנות צפופים מאוד כך שניכר שניטעו כדי להשתמש בעציהם לשריפה. או שגוזמים את ענפיו באופן שגורם להם להתעבות עד שניכר שהעץ ניטע כדי להשתמש בענפיו כקרשים לבניין. או שלפי מיקום נטיעתם המדויק של העצים ניכר שהם ניטעו כדי לשמש גדר לחצר. ואף אם חשב שרק צידו האחד של האילן ישמש לגדר ואילו צידו השני יהיה לצורך גידול פירות, הצד של הגדר פטור מערלה והצד של הפירות חייב בערלה (משנה וירושלמי ערלה א, א; שו”ע רצד, כג). ואם ירצה לאכול את הפירות המותרים, יפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה (עי’ ירושלמי ערלה א, א). ואם נטע את העץ גם לגדר או קורות וגם לפירות, יש לפירותיו דין ערלה.
הנוטעים עצים לשם נוי כדוגמת זיתים, אין על פירותיהם דין ערלה. אולם התעורר ספק לגבי עצים שניטעו לשם נוי, אבל מעוניינים גם בנוי הפירות שלהם, כדוגמת רימונים ותמרים. וכיוון שדין ערלה מהתורה, יש להחמיר בספק. ורק כאשר ברור שלא התכוונו לנוי הפירות, אין עליהם דין ערלה.
