במניין שנות הערלה אנו מתחשבים בשני תאריכים, א' בתשרי שהוא ראש השנה לשנים ולנטיעות, וט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וזאת משום שכל פרי שיחנוט עד ט"ו בשבט, בידוע שחנט מכוח הגשמים שהעץ קיבל בשנה הקודמת. עוד כלל יש לנו: שלושים יום בשנה נחשבים שנה (ר"ה ט, ב – י, ב).
כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלימה. אח"כ יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה ערלה. הרי שאם העץ השריש ביום כ"ט באב תשפ"א, כל הפירות שיחנטו בו עד ט"ו בשבט של שנת תשפ"ד יהיו ערלה. וכל שיחנטו בו מט"ו בשבט תשפ"ד ועד ט"ו בשבט תשפ"ה יהיו נטע רבעי, וכל הפירות שיחנטו בו מט"ו בשבט תשפ"ה יהיו חולין. הרי שבפועל דין ערלה יחול עליו במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.
שיערו חכמים שלאחר ארבעה עשר יום הגרעין או הייחור משתרש באדמה. נמצא שכדי שהעץ ישתרש באדמה עד יום כ"ט אב וירוויחו שנה, יש לנטוע אותו לכל המאוחר בט"ו באב. ואם שתלו שתיל עם גוש אדמתו, אין צריך להמתין ארבעה עשר יום, כי מעת שמניחים אותו באדמה הוא נחשב מושרש בה. וממילא אם יניחו אותו באדמה עד יום כ"ט באב, ירוויחו שנה.
אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב תשפ"א ואילך, כיוון שלא היו לו שלושים יום בשנת תשפ"א, יתחילו לספור לו שנה ראשונה רק בא' תשרי תשפ"ב, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלימות עד א' תשרי תשפ"ה, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד מספר חודשים עד ט"ו בשבט תשפ"ה, ורק אז יפקע מהעץ דין ערלה. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב תשפ"א, דין ערלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים. ואמנם יש מקילים וסוברים שלעולם אין דין ערלה נמשך יותר משלוש שנים, אולם כיוון שדין ערלה מהתורה, הלכה כדעת המחמירים.[5]
[5]. השתרש בכ"ט באב – שנות הערלה תסתיימנה כעבור כשנתיים וחצי:
השתרש בל' באב – שנות הערלה תסתיימנה כעבור שלוש וחצי שנים:
כתבתי כדעת רז"ה, תוס', רשב"א, ריטב"א, ר"ן וטור, שלעולם לאחר סיום שלוש שנות הערלה, צריך להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים עד ט"ו בשבט יונקים את חיותם מגשמי השנה שעברה. אלא שאין צריך שהשנה הראשונה תהיה שלימה, ואם היו בה שלושים יום עד א' בתשרי, הם נחשבים שנה אחת. אמנם לדעת רש"י, רמב"ם וראב"ד (הל' מעשר שני ונטע רבעי ט, י-יב), רי"ד, מאירי וסמ"ג, רק עץ שהקלנו עליו בתחילתו להחשיב לו מקצת השנה כשנה, צריך להמתין עד ט"ו בשבט, אבל אילן שניטע פחות משלושים יום לפני תום השנה, ימתין עד א' תשרי תשפ"ב ואז יתחיל למנות שלוש שנים שלימות, וביום א' בתשרי תשפ"ה, יפקע ממנו דין ערלה, שהואיל ועברו עליו שלוש שנים שלימות יצא לגמרי מכלל ערלה, ואף מה שיחנוט לפני ט"ו בשבט, שגדל מכוח גשמי שנה שעברה כשעוד היה ערלה, אינו נאסר. ואם נטע את העץ בין א' תשרי לט"ו בשבט, לדעת רבים לפי שיטה זו, שלוש שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט, כך שימתין יותר משלוש שנים תמימות (ראב"ד, רדב"ז ודעימיה בדעת הרמב"ם). ויש אומרים שימנה שלוש שנים מיום ליום (כס"מ בדעת הרמב"ם). ויש אומרים שבין נטע לפני ר"ה ובין לאחריו, לעולם אין מונים יותר משלוש שנים מיום ליום (רב האי גאון כמובא באשכול הל' ערלה קיא, א; ורב נטרונאי גאון כמובא בתמים דעים קל). ויש מקילים עוד, שאם השריש עד כ"ט באב תשפ"א, שנות הערלה מסתיימות בא' תשרי תשפ"ד, כעבור 25 חודשים מההשרשה. ואם השריש לאחר כ"ט באב, שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט תשפ"ד, כעבור 29.5 חודשים מההשרשה (ר' חננאל ר"ה ט, ב – י, א; י"א באשכול ערלה קיא, א).
למעשה, בדעה העיקרית פסק השו"ע רצד, ד-ה, כרמב"ם, ורק בי"א כתב כרז"ה. גם הגר"א פסק כרמב"ם. אולם כתבתי כדעת המחמירים, שספק דאורייתא לחומרא. וכ"כ מהר"א פולדא, לבוש, שערי צדק, אדר"ת. ורש"ס וכרם ציון ח"ו ה, ה, כתבו שראוי להחמיר.
בחו"ל הלכה כדעת המקילים, ובשעת הצורך אף כדעת ר"ח. לעניין ארבעה עשר יום הדרושים להשרשת הנטיעה, הכוונה לימים שלימים, ולכן כדי שתעלה לו שנה, עליו לנטוע לכל המאוחר בט"ו באב. וכ"כ רמב"ם (נטע רבעי ט, י), סמ"ג, כפתור ופרח, טור ושו"ע רצד, ד, שערי צדק וערוה"ש. ויש אומרים שמקצת היום ככולו, ויכול לנטוע בט"ז באב (רבנו ירוחם ומאירי). ובארץ ישראל צריך להחמיר, ובחו"ל אפשר להקל.
