חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – הגדרת העצים החייבים בערלה

מצוות ערלה חלה על עצי פרי ולא על ירקות, וגם ירקות שגדלים על שיחים רב שנתיים פטורים מערלה. ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של העץ עם שורשיו נשאר ומתעצם משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לפי זה גם קובעים את הברכה על אכילת הפרי, 'עץ' או 'אדמה'. לכן מברכים על בננה 'אדמה', ואף שהיא גדלה לגובה של כארבעה מטרים ונראית כמו עץ, כיוון שבכל שנה גזעה נובל ושורשיה קמלים והיא חוזרת וצומחת מהפקעת שלה, היא נחשבת כירק (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב-ג; פנה"ל ברכות ח, ב).[12]

לגבי חצילים ופלפלים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה. אולם למעשה אין בהם דין ערלה, כי הם שונים לגמרי מעץ, שהם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ובשנה השנייה פירותיהם פוחתים בכמותם ובאיכותם, והם אינם נותנים פירות יותר משלוש שנים. וכפי שלמדנו בתורה, עץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות ערלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר (ויקרא יט, כג-כה): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו, תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה. היה רבי עקיבא אומר: דיברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם, הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר: לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה', אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם), שהפירות הגדלים בשנה השלישית מעטים ורעים, ורק בשנה הרביעית הם נעשים טובים וראוי להביאם לפני ה' כמצוות נטע רבעי.

על פי זה, גם אין דין ערלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל והם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים. אמנם יש מחמירים בזה, אבל העיקר כדעת המתירים. וכן אין דין ערלה בפטל ואַסְנָה על כל סוגיהם, כמבואר בהערה.[13]


[12]. תוספתא כלאים (ג, טו): "זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן". היינו ירק מוציא כל שנה את עליו מעיקרו הוא שורשו או הפקעת שלו, ואילו לעץ יש גזע ושורשים שהולכים ומתעצמים משנה לשנה, ומהגזע יוצאים העלים בכל שנה. ולעניין ברכת 'האדמה' או העץ אמרו בברכות מ, ב: "היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק (כאשר קוטפים ממנו פירות אין גווזא שאח"כ חוזר להוציא פירות) – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". יש שפירשו שנחלקו הראשונים בהגדרת 'גווזא' וממילא בהגדרת עץ. ולפירושם לדעת הרא"ש עץ הוא כל ששורשיו נשארים משנה לשנה, ולגאונים רק אם הגזע שמעל האדמה נשאר משנה לשנה הוא עץ, ויש שהבינו מרש"י שרק אם גם הענפים נשארים משנה לשנה הוא עץ. ומזה יצאו ספקות רבים לעניין ברכות וערלה. ויותר נראה לענ"ד שהראשונים לא התכוונו לחלוק, אלא הכל מודים שעץ הוא צמח שיש לו גזע ושורשים שמתקיימים ומתעצמים משנה לשנה, ומכוח זה פירותיהם מתרבים משנה לשנה, וכפי שנלמד בהערה הבאה. אלא שרש"י תיאר את העץ המצוי, שגם ענפיו מתקיימים משנה לשנה, והגאונים דייקו לכלול בהגדרתם גם עצים שענפיהם נובלים, והרא"ש אף דקדק לומר שלעיתים גם הגזע שמעל האדמה נובל, כפי שקורה לעיתים בצלף, ואע"פ כן כיוון שיש לו מערכת אחת של גזע ושורשים שמתעצמים משנה לשנה, הוא עץ, וכפי שהכריעו בגמרא (ברכות לו, א). והגדרה זו של עץ מתיישבת בכל הסוגיות, ולפי זה פטל אינו עץ, כפי שמבואר בהערה הבאה.[13]. הפוסקים עסקו רבות בדין החצילים, שגזעם קיים בשנה השנייה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין ערלה, וכ"כ בכפתור ופרח (פרק נו). אולם הכל נהגו לאוכלם, וכתב בברכ"י רצד, ד, בשם זקנו מהר"א אזולאי, שכן נהגו גם הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם, ומהם ר' יוסף קארו והאר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, וזה מורה שהוא ירק". וכ"כ במשפטי עוזיאל ו, פ. ויש שכתבו עוד, שלא יתכן שיהיה פרי שאסור לעולם באכילה (פני משה יו"ד רצד, ד; אגרות הראיה תסח; חזו"א ערלה יב, ג).

למעשה כתבו הפוסקים סימנים שונים להגדרת שיח שפטור מערלה. רבים כתבו שכל שנותן פרי בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל). ויש שכתבו שאם גזעו חלול – אינו עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים שם). ויש שכתבו כמובא לעיל, שפירותיו נעשים רעים משנה לשנה (ברכ"י, צי"א ב, טו).

לפי סימנים אלו, אין דין ערלה בפפאיה ופסיפלורה. ואמנם במשפטי ארץ א, ד, החמיר בפפאיה מחמת שנותנת פירות יותר משלוש שנים. ויש שהוסיפו לטעון שלעיתים היא מחזיקה מעמד אף עשר שנים ויותר. והרב יואל פרידמן החמיר בפסיפלורה (אמונת עתיך 26), מפני שאין ירידה משמעותית בכמות פירותיה, וגזעה אינו ממש חלול. ועוד שאם יגזמו אותה יפה הפירות לא יפחתו במשך שלוש השנים. אולם מצד ההלכה, פוסקים רבים הורו שכל שנותן פירות בשנה הראשונה אינו עץ, ופפאיה ופסיפלורה נותנות פירות בשנה הראשונה. וכן פסקו למעשה לגבי פפאיה ברב פעלים (ח"ב או"ח ל), יין הטוב ח"א יו"ד יד; הרב אליהו (מאמ"ר ג, י); יחו"ד ד, נב. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וכן בגזע פסיפלורה יש חלל קטן (שו"ת חלקת השדה א, טז-יז). וכן מצד המהות, עץ הוא צמח שגדל לטווח ארוך, ופירותיו מתרבים בשנה החמישית והשישית וממשיכים לתת יבול שנים רבות. ואילו הפפאיה אינה גדלה בממוצע יותר מחמש שנים ופירותיה מתמעטים משנה לשנה. וכן בפסיפלורה שיא היבול בשנה הראשונה והשנייה, ואולי גם השלישית, ואח"כ היבול פוחת והולך, ובאופן טבעי רבים מהשיחים נובלים עד השנה החמישית.

פטל נראה כשיח שמתקיים שנים רבות, אולם באמת יוצא מהאדמה ענף שנותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואח"כ הוא מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ויש גם קצת חלל בגזע הפטל. למעשה, כיוון שכל גזע מוציא פירות לכל היותר שנתיים, דין הפטל כירק וברכתו 'אדמה'. וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית. ואמנם לעיתים הענף החדש של הפטל צומח מתוך הגזע הישן, ויתכן שאף יונק ממנו מעט, אולם באמת החדש אינו נזקק לישן, והצמודים לגזע הישן אינם צומחים יותר מאלה שצומחים מחדש מהשורשים, הרי שגם הצמודים לגזע מצמיחים לעצמם מערכת יניקה שמתאימה לגידולם, ואין כאן עץ שהולך ומתעצם משנה לשנה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן