הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אסורים באכילה ובהנאה. לפיכך, אסור להדליק נר בשמן של פירות ערלה, ואסור להסיק תנור בפירות ערלה. וכן אסור להניח פירות ערלה באדמה לשם זיבול, אבל מותר להשליכם על הקרקע בלא כוונת זיבול. גם לצורך מצווה אסור להשתמש בפירות ערלה, לפיכך, אתרוג של ערלה פסול לארבעה מינים בסוכות (סוכה לד, ב; שו"ע יו"ד רצד, כד; פנה"ל סוכות ד, יב). וכן אסור ליהנות מריח של פירות ערלה (שו"ע קח, ז).[2]
וכן אסור לצבוע בגד בצבע שהופק מפירות ערלה. והבגד שנצבע בפירות ערלה אסור בהנאה, וכדי שלא יכשלו בו, צריך לשורפו (ירושלמי ערלה ג, א; בבלי קידושין נו, ב). וכל אימת שיש חשש שיבואו ליהנות מפירות ערלה, מצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת שתמנע את האפשרות ליהנות מהם. ואם אפשר, טוב להסיר את הפרחים או הפירות מהעץ בעודם קטנים, כדי שלא יכשלו בהם.[3]
כל מה שצומח עם הפרי אסור בהנאה, ובכלל זה גרעיני הפרי וקליפתו, וכן מיץ היוצא ממנו. אבל העץ והעלים והפרחים שלו מותרים בהנאה. וכן הפרי בעודו קטן מאוד עד שאינו נחשב פרי ונקרא סמדר – מותר בהנאה. אבל משיגיע לשלב הבוסר, למרות שעדיין אינו ראוי לאכילה, הוא כבר נחשב פרי וחל עליו איסור ערלה (משנה ערלה א, ז-ט; שו"ע רצד, א-ב).[4]
אסור לזרוע גרעיני פירות של ערלה, וכן אסור להניח פרי ערלה באדמה כדי שיצמח ממנו עץ. אבל מותר לנטוע ענף של עץ ערלה, הואיל ואין איסור הנאה בעץ (משנה ערלה א, ט). עבר ושתל פרי ערלה, העץ הצומח מותר בהנאה, שכלל נקוט בידינו: "זה וזה גורם – מותר". כלומר, כאשר יש שני גורמים לצמיחת העץ – הפרי האסור והאדמה המותרת, העץ הצומח מותר בהנאה (שו"ע רצד, יב).
איסור ערלה חל גם על עץ של גוי, שפירותיו אסורים על ישראל בהנאה. אמנם לגוי מותר ליהנות מפירות ערלה שצמחו בעץ שלו או בעץ של ישראל, כי איסור ערלה חל על ישראל ולא על גויים. אבל כיוון שהפירות אסורים על ישראל בהנאה, אסור לישראל למכור את פירות הערלה שלו לגוי, וכן אסור לו לתת אותם במתנה לגוי או אפילו להאכילם לחיה, כי גם באופן זה יש לישראל הנאה מהם (רמב"ם הל' מאכלות אסורות ח, טז).
אמנם לפני שפירות הערלה החלו לצמוח, מותר למכור אותם לגוי, שהואיל והישראל מקבל את הכסף עוד לפני שהפירות באו לעולם, אין הוא נהנה מהפירות אלא מהעץ, שאותו הוא מוכר, והעץ מותר בהנאה (שו"ע רצד, טו, נקודות הכסף שם). וזאת בתנאי שאין חשש שהגוי ימכור את פירות הערלה לישראל ויכשיל אותו באיסור, כגון שהגוי מוכרם במקום שאין שם יהודים.
[3]. במשנה תמורה לג, ב: "ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח – ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם – את שדרכן לשרוף – ישרוף, ואת שדרכן להיקבר – יקבור". לתוס' משמע שחובה לשרוף כלאי הכרם וערלה, שנאמר (דברים כב, ט): "פֶּן תִּקְדַּשׁ – פן תוקד אש" (קידושין נו, ב). מנגד, לריטב"א אין חובה לשרוף, אלא שהם עומדים לשריפה. וביאר בשו"ת בניין ציון קא, כדי שלא יכשלו וייהנו מהם, ולכן את הראוי לקבורה קוברים, הרי שאין חובה דווקא לשרוף. וכ"כ בערוה"ש רצד, ג. והחת"ס או"ח קפ, כתב שאם ישרוף יקיים מצווה, אבל אין בכך חובה, ולכן לא מצינו שרבותינו הקפידו על כך.
[4]. שלושה שלבים בגידול הפרי: א' סמדר – עדיין לא נחשב פרי, והוא מעת שהפרח נופל ומתגלה הפרי הקטנטן ועד הגעתו לשלב שניכרת צורתו כפרי. ב' בוסר, פרי שאינו ראוי לאכילה. היינו מעת שניכרת צורתו הוא נחשב פרי למרות שאינו ראוי לאכילה. ג' 'הביא שליש', היינו משעה שהפרי נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, ומאז הוא חייב במעשרות. לר' יוסי כבר משלב הסמדר חל איסור ערלה, ולחכמים, רק משלב הבוסר (משנה ערלה א, ז, תפארת ישראל שם). וכן מובא בברכות לו, ב, ומבואר שם עפ"י משנה (שביעית ד, י), שלדעת בית הלל אסור בשביעית לקצוץ ענפי גפן, זית וחרוב מעת שיש עליהם פירות בוסר, והוא בענבים משיגרעו, זיתים משינצו, וחרובים משישרשרו. וכן ביאר רדב"ז (שו"ת א, מד) בדעת רמב"ם (נטע רבעי ט, יג). וכ"כ הגר"א רצד, לז. ואמנם בכפניות של תמרים אסרו גם סמדר, אולם זה משום שהיו אוכלים אותם (רדב"ז). ואמנם בברכות לו, ב, אמרו שבשאר הפירות חכמים מודים לר' יוסי שגם סמדר אסור, ועפ"י זה כתב חזו"א (ערלה ג, ה) שאכן בשאר הפירות סמדר אסור, ורק בענבים, זיתים וחרובים סמדר מותר ובוסר אסור. אולם הגר"א ביאר שדברי הגמרא בברכות נאמרו כדרך דחייה אבל המסקנה שבכל הפירות סמדר מותר ובוסר אסור. וכן הלכה, שלא מסתבר לחלק בין סוגי הפירות השונים.
[למעיינים: בשו"ע רצד, ד, כתב שבסוף השנה השלישית, הפירות שחנטו אחר ט"ו בשבט מותרים. ולכך נטה מרן הרב במשפט כהן ג. כידוע לדעת רמב"ם ושו"ע ורוה"פ שלב החנטה הוא השלב שבו הפרי הביא שליש, וראוי לאכילה בשעת הדחק והתחייב במעשרות (פנה"ל שביעית ג, 6). אלא שקשה על השו"ע, שכאן למדנו שפירות הבוסר אסורים בערלה ואיך יתכן שכאשר יגיע עליהם ט"ו בשבט יהפכו למותרים. ואכן לשון רמב"ם (נטע רבעי ט, י): "כל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה", ומשמע שכוונתו משיוציא – משיגיע לשלב הבוסר. ולדעת תוס' חנטה היא מעת הסמדר, ואפשר שרש"י שכתב (ר"ה יד, א) שהולכים אחר החנטה בשנות הערלה, התכוון כדעת תוס'. וכ"כ במשפטי ארץ ב, ב, שהולכים אחר החנטה לפי תוס'. אולם אפשר לבאר שלדעת שו"ע, מיום א' תשרי ועד ט"ו בשבט של השנה האחרונה, איסור ערלה הוא רק מפני שהפירות גדלו מכוח גשמי השנה שעברה, ומסתבר שרק פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט, גדלו על גשמי שנה שעברה, אבל אלו שהגיעו לבוסר בלבד, כבר גדלו על גשמי השנה החדשה ואין בהם איסור. ואפשר שגם הרמב"ם שלא פירש את דעתו מסכים לזה.]
