חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצוות ערלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות הערלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך. שנאמר (ויקרא יט, כג-כה): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

'ערלה' פירושה אטימה, לפיכך ערל לב (יחזקאל מד, ט) הוא מי שליבו אטום, ערל אוזניים (ירמיהו ו, י) הוא זה שאוזניו אטומות מלשמוע, וערל שפתיים (שמות ו, יב) הוא אדם ששפתיו אטומות מלדבר. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכלם ולא נהנה מהם (רש"י ורשב"ם ויקרא שם).

ביום שעברו בני ישראל את הירדן בימי יהושע בן נון ונכנסו לארץ, התחייבו במצוות ערלה, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם". ואף עץ שגוי נטע בשדהו מאז ואילך חייב בערלה ופירותיו אסורים עלינו בהנאה, שנאמר (שם): "כָּל עֵץ מַאֲכָל", לרבות עץ שנטע גוי (תורת כהנים שם).

בחוץ לארץ דין ערלה נוהג מ'הלכה למשה מסיני', וקבעה ההלכה שהוא נוהג רק כאשר יש וודאות שהפירות ערלה, אבל כל שיש ספק בדבר, למרות שמסתבר מאוד שהפירות ערלה, אין בהם איסור, שספק ערלה בארץ אסור, ובחוץ לארץ מותר (משנה וירושלמי ערלה ג, ז; בבלי קידושין לט, א; שו"ע רצד, ח, להלן יא). גבולות הארץ לעניין מצוות ערלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, כיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל, חלה עליו המצווה מהתורה (להלן יב, ב, 2; יז).[1]

אחד הנוטע גרעין ואחד הנוטע ייחור, מעת שהשרישו באדמה מתחילים למנות להם שלוש שנים (בהלכה ד יבואר כיצד מחשבים את השנים).

YouTube player

[1]. משנה ערלה א, ב: "עת שבאו אבותינו לארץ – מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב". שנאמר 'וְכִי תָבֹאוּ' – מיד שתבואו (ירושלמי שם). וכן נפסק ברמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי י, ט).יש אחרונים שסוברים שלדעת הסוברים שקדושה שנייה שנתקדשה הארץ בימי בית המקדש השני בטלה עם חורבנו, ערלה בזמן הזה מדברי חכמים (משנה למלך מאכלות אסורות י, יא). ויש אומרים שרק כאשר רוב ישראל יושבים בארץ, חייבים בערלה מהתורה, שנאמר "כי תבואו" (צל"ח ברכות לו, א). למעשה נפסק שגם בזמן הזה מצוות ערלה בארץ מהתורה (שו"ע יו"ד רצד, ח; רדב"ז, מבי"ט, מהרשד"ם, מהרי"ט). אמנם בשעת הדחק מצרפים את דעת המקילים כצד להיתר (הרב הרצוג פסקים וכתבים ג, א; יבי"א ו, יו"ד כד).

כיוון שספק ערלה בחוץ לארץ מותר, אמרו חכמים (ברכות לו, ב): "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ", ולכן אין לקליפה של צלף דין ערלה. וכן הדין לגבי כל מחלוקת בערלה, שכל שיש תנא או אמורא שמיקל, בחו"ל הלכה כמותו (עי' שו"ע רצד, יז). ונראה שגם במחלוקות ראשונים ואחרונים יש לנטות לצד המקלים, אבל כאשר מסתבר מאוד כדעת המחמירים, נכון להחמיר.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן