אמרו חכמים שצריך לפתוח את סיפור יציאת מצרים בגנות ולסיימו בשבח. השאלה על איזה גנות מדובר. יש אומרים גנות הגוף, שעבדים היינו לפרעה במצרים, ומררו את חיינו בכל עבודה קשה, ואח”כ גאלנו ה’ מידם (דעת שמואל). ויש אומרים גנות הרוח, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבות אבותינו, תרח ולבן, ובתהליך ארוך של בירורים נעשינו עם שלם של מאמינים בה’ אחד (דעת רב). למעשה אנו נוהגים כשתי השיטות, ומתארים בהגדה את תהליך יציאתנו מעבדות לחירות, ואת התהליך שעברנו מעבודה זרה עד שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב”ה בכבודו ובעצמו וזכינו לאמונה שלימה (פסחים קטז, א).
במבט ראשון נראה שעדיף לעסוק רק בסיפורים היפים והטובים, אולם במבט שני מעמיק יותר, ברור שככל שנתבונן יותר בצרת השעבוד ובגנות העבודה הזרה שעבדו אבות אבותינו, כך נבין יותר את גודל הגאולה. שמתוך החושך רואים את האור טוב יותר.
בנוסף, על ידי העיסוק בגנות אנו מבינים טוב יותר את סגולת ישראל שאינה תלויה בהצלחותינו או במעשינו הטובים אלא יסודה בבחירה אלוקית עליונה, שהיא מעל ומעבר לכל שיקול אנושי. ולמרות שלא היינו עם מכובד אלא עבדים בזויים, בחר בנו ה’ מכל העמים והוציאנו ממצרים באותות ובמופתים. ולמרות שאבות אבותינו היו עובדי עבודה זרה, בחר ה’ להתגלות אלינו ולתת לנו את התורה. הרי שסגולת ישראל אינה תלויה בדברים הנעשים בעולם הזה אלא בקביעה אלוקית.
אפשר ללמוד מזה גם על כוחם המיוחד של ישראל להפוך את החושך לאור ואת הרע לטוב ולהביא גאולה לעולם. לכן מדגישים בתחילה את הגנות, כדי להראות איך מתוך העבדות ובערות העבודה הזרה הגענו להישגים עצומים. ויש בכך גם עידוד ונחמה, שכמו אז, כך גם מכל הצרות והיסורים שלנו בדורות האחרונים הגאולה הולכת ומתגלה.
בנוסף לכך, העיסוק בזה שהיינו עבדים מסכנים מעורר בלבבנו רגישות והתחשבות בגר ובכל מי שסובל וזקוק לעזרה ורחמים, כמו שנאמר (שמות כג, ט): “וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”.
