מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): “וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ”, על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”, וכן אמרו חכמים (סנהדרין עג, א): מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”.
כלומר, בנוסף למצווה היסודית “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחבירו, פירטה התורה עוד ציווי, “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”. לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חבירו. שאם חבירו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר.
וכן ביחס למכשולים ברשות הרבים שעלולים לגרום נזק להולכים, מצווה להסירם משום “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”. וכן הרואה מכשול בכביש, שעלול לגרום סיכון לנוסעים, חייב לדאוג להסירו, על ידי הודעה למשטרה או בכוחות עצמו כשהוא יכול להסירו בלא להסתכן.
אם ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, נוכל להקים חברה מגובשת ומלוכדת, שתוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ, ולהגשים את החזון הגדול של עם ישראל.
