“כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין” (שו”ע או”ח תקס, ב). סמכו מנהג זה על הפסוק (תהלים קלז, ה-ו): “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי”. הרי שבעת שאדם שמח, עליו לזכור את ירושלים ואת בית המקדש.
מניחים את האפר במקום תפילין של ראש. התפילין מבטאות את האמונה וההתקשרות המיוחדת של ישראל לה’, ולכן התפילין הן הפאר של ישראל. והתפילין של ראש מבטאים את הקשר הזה לעין כל, וכאשר בית המקדש, שמגלה את הקשר המיוחד שבין כלל ישראל לה’, חרב, ההתקשרות שלנו לה’ אינה שלימה, ובמקום הפאר יש להניח אפר. המנהג לשרוף נייר קטן ולהניח את אפרו בראש החתן (יש משתמשים לשם כך באפר של סגריה. אולם כיוון שאסור לעשן משום בריאות אין ראוי להשתמש באפר סיגריה).
רבים נוהגים לשבור כוס מתחת לחופה, כדי למעט את השמחה ולהזכיר את האבלות על החורבן (עפ”י ברכות לא, א, רמ”א שם). ויש קהילות שלא נהגו בהן לשים אפר בראש החתן, ומסתפקים בשבירת הכוס בלבד (כף החיים תקס, כא). והעיקר שבכל חתונה יהיה סימן של אבלות זכר למקדש.
כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראשו של החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר. כי רק כשהמצנפת של הכהן הגדול על ראשו, אפשר שגם החתן יתעטר בכתר או בעטרה, אולם כשהוסרה המצנפת מראש הכהן הגדול, גם מראש החתנים צריכים להסיר את העטרות (סוטה מט, א; גיטין ז, א; שו”ע או”ח תקס, ד).
וכן גזרו על עטרות הכלה, שכל עטרה שמניחים על ראשה של הכלה, אם היא עשויה מכסף או זהב אסורה, אבל אם היא מבד מקושט מותרת. ויש מחלוקת בין גדולי הראשונים מה הדין בעטרה שעיקרה מבד וקבועות בה משבצות של כסף וזהב, יש אוסרים (ב”י בפירוש הרמב”ם), ויש מתירים (רמב”ן), והמנהג להקל (מ”ב תקס, יח).
