יז – ברכות ההודאה והשמחה

א – ברכה על הטובה ועל הרעה

תכליתן של הברכות, להודות ולשבח לה’ יתברך, המשגיח בכל עת על בריותיו. על ידי הברכות אנו חוזרים ונזכרים שה’ אינו שוכן רק בגנזי מרומים, אלא כל דבר שישנו בעולם מתחייה ומתקיים על ידו. וכל אירוע שמתרחש בעולם, יש לו משמעות רוחנית ומגמה אלוקית. לפיכך, כשיזכה אדם לדבר חדש ומשמח, יברך ‘שהחיינו’. ואם חלילה יקרה לו אסון, ידע שגם זה בהסכמה אלוקית, ויברך ‘דיין האמת’. על ידי הברכות, האמונה מתגלה ומתפשטת בעולם, וממילא גם חייו של המברך מתברכים.

הידיעה שה’ מנהיג את העולם, והכל בא ממנו ובהשגחתו, נותנת ערך לכל האירועים שבחיים. כשהאדם זוכה בדבר משמח, שמחתו עמוקה יותר, משום שלא באה במקרה אלא מידי ההשגחה האלוקית. ומתוך כך יוכל להשתמש כראוי בשפע שה’ השפיע עליו. וגם כאשר חלילה פוגע בו אסון, יש לו יותר כח לקבל אותו כאשר הוא יודע שיש לו משמעות. שאף אם כעת הוא לא מבין איזו טובה תצמח מהרעה, מתוך הידיעה שכל מה שה’ עושה בעולם – הכל לטובה, יוכל בסופו של דבר להתרומם מתוך האסון ולבנות את חייו. אבל מי שאינו מאמין, אין לו אלא את צרתו, והעצב נוקב וחודר בליבו ללא תרופה ומשמעות.

ויש לדעת כי אין צורך בשמחה מיוחדת החורגת מהמקובל כדי לברך ‘שהחיינו’, אלא גם על שמחה קטנה שמתחדשת לאדם בעת קניית בגד רגיל, או בעת אכילת פרי חדש, צריך להודות לה’ ולברך. יש בתפישה זו הדרכה יסודית. אנשים רבים מצפים לאיזה אירוע גדול שירומם בבת אחת את חייהם, ובינתיים חייהם אפורים וקודרים. אבל אדם שמתרגל לשים לב לשמחות הקטנות שבחייו ולהודות לה’ עליהן, לומד להכיר את ערכם של החיים, שמורכבים מפרטים קטנים שהתוכן הגנוז בהם גדול, ועל ידי כך יזכה לחיים מלאים ועשירים בתוכן ומשמעות.

ב – החובה והרשות בברכת שהחיינו

שני סוגים עיקריים של ברכת ‘שהחיינו’ תקנו חכמים. האחד על ימים טובים, כדוגמת פסח, שבועות, ושאר ימים טובים, וכן על מצוות שקבוע להן זמן, כמו שופר בראש השנה, לולב בסוכות, והדלקת נרות בחנוכה. וברכה זו היא חובה גמורה, שכיוון שהגיע הזמן המקודש או זמן המצווה, חובה להודות לה’ ולברך: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. ודיני ברכה זו מבוארים בהלכות החגים, ואין ענייננו לעסוק בהם בפרק זה.

הסוג השני שבו נעסוק בפרקנו: ההודאה על דברים טובים שמתחדשים לאדם, כמו קניית בית, רהיטים, בגדים ותכשיטים. וכן על שמועה טובה, ועל ראיית חבר טוב אחר שלושים יום שלא ראה אותו. וברכה זו היא רשות, שאף מי שנתחדשו לו דברים טובים והוא שמח בהם, לדעת רוב הפוסקים, אינו חייב לברך עליהם ‘שהחיינו’. וכל מה שאמרו חכמים לברך ‘שהחיינו’ על בית חדש וכלים חדשים, הכוונה שמצווה לברך, אבל אין עוון בידי מי שאינו מברך. ויש אומרים, שכל אימת שאדם שמח בדברים הטובים שתקנו חכמים לברך עליהם ‘שהחיינו’ – חובה עליו לברך. ומה שאמרו שברכה זו היא רשות, היינו שאין חובה לאדם לקנות דברים שישמח בהם כדי לברך ‘שהחיינו’, אבל אם קנה ושמח – חובה עליו לברך.

ואף שלדעת רוב הפוסקים ברכת ‘שהחיינו’ רשות, נכון לברך אותה בכל הזדמנות שאמרו חכמים שמצווה לאומרה. שכן ראוי לאדם שלא לאבד את ההזדמנות היקרה שניתנה לו – להודות ולברך לה’.[1]


[1]. במשנה ברכות נד, א: “בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. ובגמרא עירובין מ, ב, מבואר לגבי פרי חדש, שברכת ‘שהחיינו’ היא רשות. יש שפירשו שיש לאדם רשות להחליט אם לאכול מהפרי או לא, אבל אם החליט לאכול חייב לברך (אשכול, כנה”ג). ולדעת רוב הפוסקים, רשאי אדם לאכול פרי חדש בלי לברך עליו ‘שהחיינו’ (רשב”א א, רמה, עיטור, או”ז, ב”י, מ”א). ונראה שסברתם, שהואיל ונתקנה על שמחת הלב, אין שיעור ומדד קבוע לשמחה לחייב בברכה. ומ”מ כתבו הרבה אחרונים שראוי להיזהר שלא לבטל ברכה זו (ד”מ, א”ר, מ”ב רכה, ט, אג”מ או”ח ח”ה מג, ה. וכך משמע משו”ע תקנא, יז). וכדין פרי כך דין בית וכלים חדשים.

את הברכה על דברים המתחדשים לאדם, אפשר לברך רק כאשר שמחים בהם, אולם את הברכה על פירות חדשים נוהגים לברך גם כשאין שמחים באופן אישי, כי היא הודאה על הטובה הכללית שמגיעה לעולם.

דין ספק בברכת ‘שהחיינו’: לדעת ריב”ש תק”ה, ב”ח או”ח כט, הואיל וברכה זו היא רשות, אין חל עליה הכלל ‘ספק ברכות להקל’, ובמקום של ספק, מי ששמח רשאי לברך. וכ”כ עוד אחרונים ומהם: פר”ח, א”ר, צל”ח וחת”ס. לעומת זאת, לדעת רוב הפוסקים, גם לגבי ברכת ‘שהחיינו’ חל הכלל ‘ספק ברכות להקל’. וכך מבואר ברשב”א (א, רמה), ורדב”ז (א, שיט), וכ”כ פמ”ג, בא”ח, שדי חמד, מ”ב (רכג, יב, שעה”צ רכה, טו). ועי’ יבי”א ד, נ, וברכ”ה ח”ד, א, ד. למעשה נראה, שאין לברך ‘שהחיינו’ במקום של ספק, אבל אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך, אפשר לצרף את דעת הריב”ש ודעימיה, וכל שהוא שמח רשאי לברך. (ראו לעיל יב, 4, שממילא יש סוברים שגם לעניין ברכות הולכים אחר רוב הפוסקים).

ויש לדעת כי לראב”ד (מד, א, בדפי הרי”ף), המכתם והמאירי, אין חובה להזכיר שם ומלכות בברכות השבח וההודאה, כי רק על דברים קבועים או דברים שאדם חייב בהם, תקנו ברכה בשם ומלכות, אבל ברכות ההודאה על דברים שאינם קבועים, אינן צריכות שם ומלכות. ומזה יסוד, שבמקום ספק, ראוי לומר את הברכה ללא שם ומלכות, שכן לדעת כמה ראשונים מקיימים בזה את המצווה.

ג – שהחיינו והטוב והמטיב

שתי ברכות תקנו חכמים על דברים חדשים ומשמחים. האחת: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, והשנייה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם הטוב והמטיב”. ההבדל ביניהן הוא, שכאשר השמחה שייכת לאדם אחד, ברכתו ‘שהחיינו’. אולם כאשר השמחה משותפת לשני אנשים ויותר, הרי שהשמחה גדולה יותר, ועליהם לברך ‘הטוב והמטיב’, שכך הוא פירושה של הברכה: ‘הטוב’ לי, ‘והמטיב’ לאחרים. למשל, בני זוג שקונים לעצמם רהיטים כדוגמת שולחן, כסא, תנור חימום או תנור אפיה, הואיל והשמחה נוגעת לשניהם במשותף, יברכו ‘הטוב והמטיב’. אבל אדם בודד שקנה לעצמו את אותם הרהיטים יברך ‘שהחיינו’.

על קניית בגד חדש ששמחים בו מברכים ‘שהחיינו’. ואף שהבעל שמח בזה שלאשתו יש שמלה חדשה, והאשה שמחה שלבעלה יש בגד חדש, הואיל והשמחה המוחשית נוגעת רק לזה שלובש את הבגד, רק הוא מברך ‘שהחיינו’.

אמנם הורים שקנו לילדם בגד חדש או קיבלו עבורו בגד חדש במתנה, והם שמחים בו, יברכו ‘הטוב והמטיב’. שהואיל והם אחראים על מלבושיו, הם מתכבדים בהופעתו הנאה, ויש להם מזה שמחה מוחשית. וכך יברכו עד הגעת הילדים לגיל מצוות, שעד אז הם אחראים עליהם לגמרי ומלבושיהם בהתאם להנחייתם. ונראה שמשעה שהילדים יגיעו לגיל חינוך (סביב גיל שש), נכון לחנכם שיברכו אף הם על הבגד החדש שלהם ‘שהחיינו’.[2]

מי שזכה ברווח כספי גדול, אם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו, הואיל והם שותפים בשמחה, יברכו ‘הטוב והמטיב’. ואם הוא רווק, או אפילו אם הוא נשוי אלא שהכסף נכנס לחשבון הבנק הפרטי שלו, יברך ‘שהחיינו’. ואמנם מן הסתם גם אשתו תהנה מזה שיהיה לו יותר כסף, כיוון שבפועל הכסף שייך רק לו, ואולי אשתו לא תהנה ממנו, יברך ‘שהחיינו’ (שו”ת הלק”ט ח”א קצו, ר).

וכן דין יורש יחידי, אם הוא רווק או נשוי שהכסף נכנס לחשבונו הפרטי – יברך ‘שהחיינו’. ואם הוא נשוי והכסף נכנס לחשבון המשותף לו ולאשתו – יברכו ‘הטוב והמטיב’.

ואם ישנם שני יורשים או יותר שמחלקים ביניהם את הירושה, אפילו אם הם רווקים, יברכו ‘הטוב והמטיב’, הואיל והם נהנים יחד מאותה הירושה (שו”ע רכג, ב, באו”ה ‘ואם’).

עוד הבדל עקרוני ישנו בין הברכות הללו, שברכת ‘הטוב והמטיב’ נתקנה על טובה מוחשית, כבית חדש וכלים חדשים או יין נוסף ששותים בצוותא (לעיל ז, ז). ואילו ברכת ‘שהחיינו’ היא הודאה כללית יותר, שנתקנה גם על התחדשות שמחה שאין בה הטבה מוחשית, כדוגמת שמועה טובה שאין ממנה הנאה מוחשית (להלן ח), וכן על מועדים ומצוות שקבוע להם זמן.

בכל מקרה שיש ספק בין ברכת ‘שהחיינו’ ל’הטוב והמטיב’ יש לברך ‘שהחיינו’. שכן החייב ב’הטוב והמטיב’ שבירך ‘שהחיינו’ – יצא, הואיל והודה לה’ על הטובה שהגיעה אליו. אבל החייב לברך ‘שהחיינו’ שבירך ‘הטוב והמטיב’ – לא יצא, מפני שהודה בברכתו על טובה שהגיעה לשניים, ובאמת הטובה הגיעה ליחיד. [3]


[2]. אמנם ההורים ששמחים בבגד הזה, מברכים עליו ‘הטוב והמטיב’, כי הם שותפים עם הילד בשמחה. אבל שמחתו של הילד היא שמחה של יחיד, כי כבוד ההורים פחות חשוב לו, ולכן יברך ‘שהחיינו’ (עי’ מ”ב רכג, יט, כה”ח לו).

[3]. מי שקיבל מתנה מחבירו, לרא”ש עפ”י הירושלמי, אף שנותן המתנה אינו מברך, המקבל יברך ‘הטוב והמטיב’, שכן גם נותן המתנה שותף ממשי בשמחתו. וכ”כ שו”ע רכג, ה, א”ר וח”א. לעומת זאת, דעת רוב הראשונים (תוס’, רשב”א ועוד), שהבבלי חולק על זה, ועל מקבל המתנה לברך ‘שהחיינו’, הואיל והשמחה המוחשית היא שלו בלבד. וכ”כ פרח שושן והגר”א. וכתב בבאו”ה ‘שהיא’, שלמעשה יברך ‘שהחיינו’, מפני שברכת ‘שהחיינו’ פוטרת את החייב ב’הטוב והמטיב’, ואילו ‘הטוב והמטיב’ אינה פוטרת את החייב ב’שהחיינו’. וכ”כ סדבה”נ יב, ג.

ד – שהחיינו על בגדים ומתנות קטנות

ברכת ‘שהחיינו’ נתקנה על דברים חדשים שמשמחים את נפשו של האדם, כגון מי שקנה בגדים או כלים או רהיטים או תכשיטים, או שקיבלם במתנה. אבל על חיי השגרה, כמו על משכורת חודשית שאדם מקבל, למרות ששווייה גבוה בהרבה משוויו של בגד חדש, אין מברכים ‘שהחיינו’. וכן על המזון שאדם קונה מעת לעת, למרות שמחירו גבוה, אין מברכים ‘שהחיינו’. אפשר לומר שעל חיי השגרה תקנו חכמים את הברכות הקבועות שאנו מברכים בברכות השחר, בתפילה ובברכות הנהנין, ואילו ברכת ‘שהחיינו’ נתקנה לדבר שיש בו חידוש ושמחה.

גם על בגד רגיל, כדוגמת חולצה נאה, כל ששמח בה מברך. ואפילו מי שכבר יש לו חולצות רבות, אם קנה חדשה או קיבלה במתנה, והוא שמח בה, יברך ‘שהחיינו’. ואפילו אם קנה או קיבל במתנה בגד משומש, אם הוא בגד שאנשים מתכבדים בו, וגם הוא שמח בו, יברך ‘שהחיינו’. וכן הדין לגבי כלי אוכל, תכשיטים וכיוצא בהם (שו”ע רכג, ג).

אמנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו “שהחיינו וקיימנו והגיענו” והם אינם שמחים, אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה (רדב”ז, מ”ב רכג, יג)

אבל רוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג’מה, ועל כל קנייה של בגד כזה, יודו לה’ בברכת ‘שהחיינו’. ורק על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה, חולצת טריקו פשוטה, אין לברך ‘שהחיינו’. ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים, לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה’ בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

לסיכום, שני תנאים נצרכים לברכת ‘שהחיינו’, האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש. השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו. [4]


[4]. לרא”ש, רדב”ז ושו”ע או”ח רכג, ו, עני השמח בקניית דברים פעוטים, יברך, כי הכל תלוי בשמחתו האישית. אולם מהתוס’ (ברכות נט, ב, ‘ור’ יוחנן’) משמע שהולכים אחר מנהג העולם, ומאחר שקנייה פעוטה אינה נחשבת כמשמחת, אין לברך עליה. וכן דעת רוה”פ (רא”ה, תה”ד, רמ”א, לבוש, סדבה”נ, פמ”ג, בא”ח ראה ג, מ”ב רכג, כד, חזו”ע). אבל ראוי שהשמח בדברים פשוטים, יאמר את הברכה תוך הרהור השם בליבו (מ”ב רכג, כד; כה”ח רכג, מה). אפשר לומר, שקניית בגד או כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה כיום (תשע”ד), הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך ‘שהחיינו’. הקונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים אבל כיוון שקנה אותו באינטרנט או בשוק מציאות, שילם הרבה פחות, בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל מחירו הנמוך.

על נעליים נהגו בעבר שלא לברך, וכפי הנראה לא היתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכו’, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ה – זכייה בכסף ומענקים

המקבל מתנה כספית, או זכה בהגרלה, או קיבל ירושה כספית – מברך ‘שהחיינו’, ואם הם שותפים – יברכו ‘הטוב והמטיב’ (ברכות נט, ב; שו”ע רכג, ב). אלא שצריך שסכום הכסף יהיה בעל חשיבות, שכן יש הבדל בין זכייה בכסף לקניית בגד או קבלתו. בבגד יש לאדם שמחה מיידית, ולכן גם אם שוויו נמוך, הואיל ובפועל הוא שמח בו, עליו לברך. אבל זכייה כספית רק מאפשרת לקנות דברים, וכדי שהשמחה בכסף תהיה ממשית, צריך שסכום הזכייה יהיה בעל חשיבות עבור הזוכה.

ונראה שלאנשים פשוטים, כמו צעירים שעדיין לא התחילו לעבוד, או מבוגרים שמצבם דחוק, חמש מאות שקלים (בשנת תשע”ד) יכולים להיחשב כסכום גדול, שאם ישמחו בו – יברכו. אבל אנשים שיש להם יותר כסף, יהיו שמחים שמחה ממשית רק אם זכייתם תהיה גדולה יותר, והכל לפי אופיים ועושרם. אמנם אין צורך שהזכייה הכספית תהיה גבוהה כמו המשכורת החודשית, אלא אפילו מי שמרוויח חמשת אלפים שקלים בחודש, אם זכייה של אלפיים שקלים משמחת אותו – יברך.

על הטבות ומענקים שמקובל להעניק לעובדים במסגרת עבודתם – אין מברכים, כי אין בהם חידוש. וכן אין לברך על רווחים שוטפים שאדם רגיל להרוויח בעסקיו. אבל אם הרוויח פתאום רווח גדול, מעל ומעבר למקובל, אף שהוא במסגרת עסקיו – יברך (הלק”ט א, ר; סדבה”נ יב, י).

עני שנתנו לו צדקה גדולה, לא יברך, כי יש לו בושה בקבלתה. אבל אם נתנו לו בגד והוא שמח בו – יברך (א”ר, מ”ב רכג, כ).

המקבל מענק כספי או מלגה, עבור לימודים או עבור דבר נאה שעשה, אין לו בזה בושה, ואם המענק מספיק גדול כדי לשמח אותו – יברך. ובתנאי שהוא מענק מיוחד שאין הכל מקבלים אותו, אבל אם זה מענק או מלגה שמעניקים לרבים כדרך שגרה, הרי הם כמשכורת שאין בה שמחה חדשה.

ו – זמן הברכה

מועד ברכת ‘שהחיינו’ הוא בעת שהשמחה מתחדשת. לדוגמא, מי שנודע לו שהרוויח סכום גדול במיוחד, יברך בעת שישמע על כך. ואם אינו בטוח באמינותה של השמועה, יברך בעת שהכסף יעבור לרשותו (ראו להלן ח).

וכן לגבי ירושה, זמן הברכה הוא לאחר שהכסף יכנס לחשבונו של היורש או הדירה תירשם על שמו. ואמנם בעבר, היו מברכים סמוך לפטירת המוריש שתי ברכות – ‘דיין האמת’ על פטירתו, ו’שהחיינו’ על הירושה, הואיל ולפי החוק הירושה היתה עוברת מיד לרשותו (ברכות נט, ב). ואף שהיורש העדיף שאביו יישאר בחיים, כיוון שלא ניתן היה להתעלם מהתועלת והשמחה שהגיעה אליו מהירושה, יחד עם ברכת ‘דיין האמת’ היה עליו להודות לה’ על הירושה. אולם כיום, הכספים מופקדים בבנק והבתים רשומים בערכאות, ולוקח זמן עד שהירושה עוברת לרשות היורש, וכך ניתן להפריד את זמן ברכת השמחה מימי האבל.

על בגד חדש אפשר לברך מיד בעת קנייתו, ורבים נוהגים לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה. ואם בעת הקנייה הבגד אינו ראוי לשימוש, מפני שצריך לתקנו או להוסיף בו דבר, יש לדחות את הברכה למועד לבישתו הראשונה, שאז שמחים בו (שו”ע רכג, ד; מ”ב יז; כה”ח ל).

וכן הדין לגבי קניית ארון, אם בעת הקנייה הוא לא ראוי לשימוש, יש לדחות את הברכה לעת שיתחילו להשתמש בו. ואם היה ראוי לשימוש בעת הקנייה, אפשר לברך עליו בעת הקנייה.

וכן לגבי כלי אוכל שצריכים טבילה, אין לברך עליהם בעת הקנייה, הואיל ועדיין אינם ראויים לשימוש. אלא יש לברך עליהם בעת תחילת השימוש בהם (עי’ רע”א רכג, ג, ומ”ב כב, א).

השוכח לברך על רהיטים בעת שהתחיל להשתמש בהם, כל עוד הוא שמח בחידושם, רשאי לברך. השוכח לברך ‘שהחיינו’ על בגד בעת לבישתו הראשונה, הפסיד את הברכה. ואם גם בפעמים הבאות הוא עוד ממש שמח בבגד, כגון שהוא בגד חשוב במיוחד, רשאי לברך.[5]

מפני נחיצותו הרבה של הלבוש, תקנו חכמים שהלובש בגד חדש יודה לה’ ויברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם מלביש ערומים”. ואח”כ יברך ‘שהחיינו’. ואם הוא לובש את הבגד החדש בבוקר, ברכת ‘מלביש ערומים’ שבברכות השחר עולה גם על הבגד החדש, וטוב לכוון על כך במפורש (שו”ע רכג, ד; מ”ב יח. ויש שאינם נוהגים לברך ‘מלביש ערומים’ על בגד חדש, וכ”כ בכה”ח רכג, לב).[6]


[5]. יש אומרים שרק במשך הלבישה הראשונה ניתן עדיין לברך ‘שהחיינו’, אבל לאחר שפשט את הבגד, לא יוכל לברך יותר (סדבה”נ יב, ד). ולמעשה נראה כא”א בוטשאטש רכה, ג, שאם הוא עדיין שמח מאוד בבגד החדש, למרות שכבר לבש אותו פעם אחת, יכול עדיין לברך עליו ‘שהחיינו’. וכן משמע ממ”ב רכג, טו. ויש לצרף את דעת הסוברים שגם במקום של ספק, מי ששמח רשאי לברך (כמבואר בהערה 1). ולגבי רהיטים שהם יקרים וחשובים, בדרך כלל שמחים בהם יותר, וכל עוד הוא שמח בחידושם – רשאי לברך.

[6]. כתוב בירושלמי (ברכות פ”ט ה”ג), לברך ‘מלביש ערומים’ על בגד חדש, והביאוהו ראשונים רבים, וכך פסקו כמעט כל האחרונים. ובהלק”ט א, ה, כתב שעל חגורה חדשה יברך ‘אוזר ישראל בגבורה’, ועל כובע חדש ‘עוטר ישראל בתפארה’. אבל הרבה אחרונים לא קיבלו את דבריו.

ז – בית חדש

בני זוג שקנו בית, אם הם שותפים בו, שניהם צריכים לברך ‘הטוב והמטיב’. ואם הבית שייך לאחד מהם ורשום על שמו, רק הוא יברך עליו, אבל הואיל ויהנו ממנו יחד, יברך ‘הטוב והמטיב’. יחיד שקנה לעצמו בית, יברך ‘שהחיינו’. אבל שוכר בית או מי שקיבל רשות לגור בבית מספר שנים, כיוון שהבית אינו שלו, אינו מברך עליו (שו”ע רכג, ג; באו”ה ‘בנה’; חת”ס או”ח נג).

יש לומר את הברכה בעת שנכנסים לגור בבית. ואם צריך לקבוע בו מזוזה, טוב לומר את הברכה בעת קביעתה, שאז הבית נעשה מוכן למגורים (עי’ רע”א רכג, ג). ומי ששכח לברך אז, יברך כל עוד שמחת ההתחדשות על הבית נמשכת.[7]

גם מי שלקח משכנתא והלוואות שונות כדי לקנות את ביתו, אם הוא שמח, יודה לה’ ויברך על ביתו. ואמנם יש סוברים שהואיל ויש לו חובות על הבית, אינו יכול לשמוח ולברך (לב חיים ג, נב). אולם העיקר להלכה, שאם הוא שמח יברך (ציץ אליעזר יב, יט, עפ”י ברכות נד, א, ושו”ע רכב, ד. ויש מברכים על פרי או בגד חדש, בא”ח ראה ו).

גם מי שכבר יש לו בית אחד, אם בכוונתו לגור גם בבית החדש, צריך לברך עליו. אבל אם הוא סוחר שקונה ומוכר בתים, אינו מברך על קניית בתים. וכן סוחר כלים ובגדים, אינו מברך בעת שהוא קונה אותם לשם סחורה (ברכת הבית כד, לו).

גם על הרחבת בית מברכים. ונחלקו הפוסקים אם מברכים על שיפוץ דירה, ומחמת הספק, אין לברך (מ”ב רכג, יב). ואם השיפוץ נועד כדי לשכלל את הבית ולסדר את קירותיו באופן נוח יותר, והם שמחים בזה – יברכו.

בני ישוב שבנו לעצמם מבנה שנועד לשרת את הציבור, אם המבנה שייך לכולם בשותפות, בעת שיחנכו את הבית, יעמוד נציג הציבור ויברך עבור כולם ‘הטוב והמטיב’. ואם הוא בית ספר ששייך למשרד החינוך או למועצה, כיוון שאינו שלהם, אינם יכולים לברך עליו. וטוב שאחד מהם יקנה בגד חדש ובעת חנוכת הבית יברך ‘שהחיינו’ – על הבגד ועל הבית החדש.


[7]. הקונה בית בארץ ישראל וקל וחומר הבונה בית בארץ ישראל, מקיים מצווה גדולה של ישוב הארץ. וכתב בשו”ת באר שבע ע, שטוב שיעשה סעודת הודיה על כך, וסעודה זו היא סעודת מצווה, אבל בחוץ לארץ אין בזה מצווה, וכן משמע בירושלמי (סוטה פ”ח ה”ד). וכתב בים של שלמה (ב”ק ז, לז), שגם בחו”ל, אם המגמה היא לחנוך את הבית בתורה ודברי שבח לה’, כדי לקבוע שכל הסעודות והשמחות שיקיימו בו יהיו מקושרות לקדושה, גם זו סעודת מצווה. ותמצית דבריהם הובאה במ”א תקסח, ה. ובזוהר (ח”ג נ, א) אמרו שהבונה בית חדש יזכיר בפיו שהבית מיועד לעבודת ה’ ועל ידי כך יזכה לסייעתא דשמיא. ויש שכתבו סדר לימוד ותפילה לחנוכת הבית, ורבים אינם נוהגים לאומרו.

ח – שמועות טובות ורעות וקבלת תארים

שמע בשורה טובה, שהיא טובה לו ולאחרים, מברך ‘הטוב והמטיב’, ואם היא טובה לו לבדו, יברך ‘שהחיינו’. ואם שמע שמועות רעות – מברך ‘דיין האמת’ (ברכות נד, א, שו”ע רכב, א-ב).

למשל, כאשר הוא ושותפו השקיעו בדבר מסוים ונודע להם שהשקעתם הניבה רווחים גדולים במיוחד, מעל ומעבר למצופה, יברך כל אחד מהם ‘הטוב והמטיב’. ואם אין לו שותף, יברך ‘שהחיינו’. ואם שמע שאירע לו הפסד גדול, והוא עצוב מכך, יברך ‘דיין האמת’ (הלק”ט א, ר; סדבה”נ יב, י).

וכן אם העלילו על אדם עלילה והעמידוהו למשפט וגזרו עליו עונש, יברך ‘דיין האמת’. ואם היה צריך להרוויח סכום גדול, ולא נתנו לו, ותבע אותם במשפט, וזכה, יברך ‘שהחיינו’.

וכן למדנו (לעיל טו, ט) שמי שהיתה לו שדה בשותפות, אם נעצרו הגשמים ונצטערו, ושמעו שירדו גשמי ברכה, כל אחד מהם יברך ‘הטוב והמטיב’. ומי שהיה בעלים יחידי של שדה, יברך ‘שהחיינו’.

וכן מי ששמע שבנו הרוויח רווח גדול במיוחד, והוא שמח בזה – יברך ‘שהחיינו’. ואף שאין לו מזה הנאה מוחשית, כבר למדנו (לעיל ג) שרק ברכת ‘הטוב והמטיב’ תלויה בהנאה מוחשית, אבל ברכת ‘שהחיינו’ מברכים על שמועה טובה גם כשאין ממנה הנאה מוחשית. ואם שמע שבנו הפסיד הפסד גדול מאוד והוא עצוב מזה, יברך ‘דיין האמת’. ואף אם דברים אלו אירעו לחבירו או רבו, שליבו קשור אליו מאוד, אם הוא שמח בשמחתו יברך ‘שהחיינו’, ואם עצוב יברך ‘דיין האמת’ (מאמ”ר רכב, א; שולחן הטהור רכב, א, ועי’ סדבה”נ יב, ז).

השומע על אדם כשר שנפטר, והוא מצטער מכך, צריך לברך ‘דיין האמת’. אמנם המנהג הרווח לברך רק על שבעת הקרובים שיושבים עליהם שבעה. ומכל מקום השומע על אדם כשר שנפטר והוא מצטער מכך מאוד, אם יברך לא הפסיד. וקל וחומר שעל תלמיד חכם נכון לברך (עי’ מ”ב רכג, ח).

מי שחשב שהוא עומד להרוויח רווח גדול ונודע לו שלא הרוויח, אף שהוא עצוב מאוד, לא יברך ‘דיין האמת’, כי בפועל לא הפסיד דבר שהיה ברשותו (באו”ה רכב, ב).

אם נתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך ‘שהחיינו’. וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך ‘שהחיינו’. ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שפיטרו אותו מעבודתו או שהפחיתו מאוד בשכרו, וצר לו על כך מאוד, יברך ‘דיין האמת’.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאד, יברך ‘שהחיינו’.

המקבל פרס הוקרה של כבוד, כגון תואר ד”ר כבוד, או שנבחר להיות רב, או סיים את לימודיו והוא מקבל תואר בכיר, אף שיש לו בזה שמחה גדולה, כיוון שעיקר השמחה היא על הכבוד שהעניקו לו, ישנו ספק אם יוכל לברך ‘שהחיינו’, כי אולי מעורבת בשמחתו גאווה פסולה (עי’ מור וקציעה רכג, ומחז”ב רכג, ח). וטוב לקנות בגד לקראת הטכס, ועל הבגד יוכל לברך בלא ספק ‘שהחיינו’, ובזה יכוון גם להודות לה’ על המאורע המשמח.

ט – ספרי קודש ספר תורה ובית כנסת

נחלקו הפוסקים אם מברכים ‘שהחיינו’ על ספרי קודש חדשים. ואף שהקונה או מקבל ספרי חול בעלי תוכן חיובי ושמח בהם – מברך ‘שהחיינו’, על ספרים שנועדו לצורך מצוות תלמוד תורה, יש אומרים, שאין לברך ‘שהחיינו’, הואיל והמצוות לא ניתנו כדי ליהנות בהן הנאה רגילה, אלא כדי להתקדש בהן (מ”א רכג, ה, מחז”ב).[8] מנגד, יש אומרים, שאכן על עצם הלימוד, אף שהוא משמח, אין מברכים ‘שהחיינו’. אבל על הספרים שהם רכוש ושמחים בהם, יש לברך ‘שהחיינו’ (רדב”ז, מו”ק). ונראה למעשה, שכאשר הספרים חביבים מאוד על האדם, ויש לו שמחה מכך שיהיו בספרייתו, נכון לברך (ח”א סב, ה, ועי’ מ”ב רכג, יג, וחזו”ע עמ’ שצח).

עוד נחלקו הפוסקים במי שזכה לשכור סופר שיכתוב עבורו ספר תורה, האם יברך ‘שהחיינו’ בעת שיסיים את הכתיבה ויכניס את ספר התורה לבית הכנסת. יש אומרים שיברך ‘שהחיינו’, ויש אומרים שיברך ‘הטוב והמטיב’, ויש אומרים שלא יברך כלל (עי’ שדי חמד אס”ד ביכ”נ יב). למעשה, טוב שבעל הספר יקנה בגד חדש, ובעת שיסיימו את כתיבת הספר יברך ‘שהחיינו’. ואח”כ כשיכניסו את הספר לבית הכנסת יערוך סעודה, וידאג להגיש שם שני יינות מסוגים שונים, ויברכו על היין השני ‘הטוב והמטיב’ ויכוונו גם על ספר התורה (ראו לעיל ז, ז-ח).

וכן נחלקו הפוסקים האם מברכים בעת חנוכת בית כנסת חדש. ואף בזה נכון לצאת ידי כולם, ואחד מהמשתתפים בשמחה יקנה בגד חדש, ויברך עליו ועל בית הכנסת ‘שהחיינו’. וכן יערכו מסיבה ויברכו שם על יין שני ‘הטוב והמטיב’. ומכל מקום, גם אם לא הכינו בגד חדש, ראוי שאחד מהשותפים בספר או בבית הכנסת יברך ‘שהחיינו’ עבור כולם. שכך נהגו רבים, וכך מסתבר להלכה (מ”ב רכג, יא; מהר”י בירב סב; אורח משפט מז למרן הרב קוק).

היו מגדולי ישראל שנהגו בעת שחיברו ספר, לברך ‘שהחיינו’ על הוצאתו לאור. ואף שנחלקו בזה הפוסקים, השמח ורוצה לברך – רשאי (מור וקציעה רכג, ציץ אליעזר יד, סז).


[8]. ואמנם על מצוות שיש להן זמן קבוע, כשופר ולולב, תקנו לברך ‘שהחיינו’, אבל זו ברכה שנועדה להודות על הגעת זמן המצווה, ואילו ברכת ‘שהחיינו’ שנועדה להודות על קניין חדש ומשמח נתקנה לדברים של חול.

י – ברכת שהחיינו על פגישה עם חבר

תקנו חכמים שהרואה חבר טוב וחביב לאחר שלושים יום שלא ראהו, והתחדשה שמחה בליבו, יברך: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. אבל אם ראה את החבר בתוך שלושים יום, לא יברך על ראייתו, כי אין בה חידוש. יסוד גדול למדנו מהלכה זו, שיש ערך רב לחברות, ופגישה עם חבר טוב היא דבר בעל משמעות, עד שתקנו חכמים לברך על כך.

אמנם רבים אינם נוהגים לברך ‘שהחיינו’ בעת שנפגשים עם חבר. וזאת מפני שהברכה נתקנה רק על פגישה עם חבר טוב במיוחד ששמחים לראותו, וקשה לאדם לבחון בליבו האם חבירו זה הוא חבר טוב במיוחד. וכן קשה להעריך האם רמת השמחה שהתעוררה בליבו מספקת כדי לברך.

בנוסף לכך, כמה מהאחרונים העלו חשש, שאם יתרגלו בברכה זו, יהיו אנשים שייעלבו בעת שיראו שחבריהם אינם מברכים עליהם ‘שהחיינו’. ויהיו אחרים שכדי למנוע עלבון יברכו ‘שהחיינו’ גם על מי שאינם שמחים לראותו, ויבואו לידי ברכה לבטלה. ויהיו חנפנים ורמאים, שכשיראו אדם שהם חפצים לקבל ממנו טובת הנאה, יקפצו ויברכו ‘שהחיינו’, כדי להוכיח לו עד כמה גדולה, כביכול, אהבתם אליו (חסד לאלפים רכה, טו).

אולם להלכה, אין לבטל מחמת חששות אלו ברכה שתקנו חכמים. ונכון להתחזק בקיום ברכה זו, שמבטאת את הערך המקודש שבחברות. וגם אין לאדם לחשוש שמא אינו יודע למדוד אם החבר חביב באמת, כי אין מדובר כאן בחברות נדירה ומיוחדת, שרק יחידי סגולה זוכים לה. אלא כוונת חכמים שכל אדם יברך על חבריו הטובים. וכל אדם רגיל, שאינו סגור מדי, יש לו חברים שחביבים עליו, ואם ישמח לפגוש אחד מהם, אחר שלא ראה אותו שלושים יום – יברך.[9]

ויש לדעת כי לא תמיד שמחים כל כך בפגישה עם חבר טוב. לפעמים אדם טרוד בדאגותיו, ועל כן ליבו אינו נפתח לשמחה. ולפעמים אין לו זמן להאריך בדברים, ואין לו שמחה מפגישה חטופה. ולמעשה, כל שבפועל אינו שמח בעת הפגישה – לא יברך.

בכלל ברכה זו כלולים כמובן גם קרובי משפחה שלא התראו במשך שלושים יום, שאם הם שמחים להיפגש – יברכו. למשל, סבא שלא פגש את נכדו במשך שלושים יום ושמח לראותו – מצווה עליו לברך ‘שהחיינו’. וכן אח עם אחותו וכיוצא בזה.


[9]. מקור הדין בברכות נח, ב: “אמר ריב”ל: הרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר ‘שהחיינו’, לאחר י”ב חודש אומר מחיה המתים”. הרי”ף והרמב”ם כתבו את הגמ’ כמות שהיא, והתוס’ הוסיפו בשם ר”י שדווקא על חבירו החביב עליו מברך, ורבים מהראשונים הביאו את דבריו. וכן נפסק בשו”ע רכה, א: “והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו”. וכן דעת רוב ככל האחרונים.

יא – פרטי ההלכה

גם מי שקיבל מכתב מחבירו במהלך שלושים הימים, כשייפגשו – יברך, אבל אם שוחח עימו שיחה אישית בטלפון – לא יברך.[10]

מי שפגש חבר טוב שלא ראה שלושים יום ובירך ‘שהחיינו’, ואח”כ פגש עוד חבר טוב שלא ראה שלושים יום – יברך שוב, וכך על השלישי והרביעי. שכל עוד מדובר בחבריו הטובים והוא שמח בראייתם – יברך. אמנם אם ראה כמה מחבריו ביחד – ברכה אחת עולה על כולם (דעת תורה רכה, א).

כאשר מקיימים מפגש חברים, או מפגש משפחתי, ורבים שם לא נפגשו זה עם זה שלושים יום, אבל הם חוששים ומסתפקים אם לברך ועל מי. נכון שאחד מהם, שבוודאי שמח, יברך בקול רם ‘שהחיינו’ על ראיית חבריו, ויכוון להוציא את כולם ואף הם יענו אמן ויכוונו לצאת בברכתו, וכך יצאו כולם ידי מצוות ההודאה והברכה על כל החברים הטובים שהם רואים באותה שעה.


[10]. אמנם המ”ב רכה, ב, כתב שנחלקו בזה האחרונים, ומספק לא יברך. והעתיקו דבריו כמה מאחרוני זמננו. אולם רבים תמהו עליו, שלא מצאו דעה שסוברת שהמקבל ממנו מכתב לא יברך. ופסקו, שגם אם קיבל מכתב – יברך. וכ”כ הלק”ט א, רכ, סדבה”נ יב, יא. ואף אם דיברו בטלפון, כשיתראו יברכו, וכ”כ חזו”ע עמ’ תקו, ברכ”ה ח”ד ב, 146; אהלך באמיתך טו, יד; פס”ת רכה, 23. ונלענ”ד שהכוונה דווקא לשיחה קצרה כפי שהיה מקובל בעבר, אבל מי ששוחח שיחה אישית כמקובל היום – לא יברך.

יב – הברכה על חבר שלא ראה י”ב חודש

מי שלא ראה את חבירו היקר במשך שנים עשר חודשים וגם לא שמע משלומו, עד שיש חשש מסוים שאולי כבר אינו בין החיים, כשיראה אותו יברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם מחיה המתים” (ברכות נח, ב, שו”ע רכה, א).

לכאורה יש לשאול, הלא בעת הפגישה החבר לא קם לתחייה, ומדוע נברך על ראייתו ‘מחייה המתים’? אלא שפירוד של שנה יוצר שינוי ממשי בנפש. במשך הימים הרבים הנפש מתרכזת בדברים אחרים, ורגשי הידידות נשכחים ונעלמים אל תוך גנזי הנפש. גם האבלות מסתיימת לאחר שנה, משום שמשך זמן של שנה מקהה ומשכיח את הרגשות הקודמים. עד שנראה על פי ההגיון היבש המביט אל מה שגלוי בלבד, כי לאחר פירוד של שנה, לאחר שהרגש פנה לתחומים אחרים וחברים שונים, אין כמעט אפשרות להחיות מחדש את רגשי החברות. אבל האמת היא, שאף שנראה כלפי חוץ שרגשי החברות נשכחו, בעומק הנפש, החברות חיה וקיימת, ומיד עם הפגישה הראשונה מתעוררת לחיים. יש בעובדה זו רמז לתחיית המתים, ולכן מברכים בעת פגישה עם חבר שלא שמעו דבר אודותיו במשך שנה ‘מחיה המתים’, להצביע על כוחם העצום של החיים הפנימיים, שיכולים להתעורר לחיים גם לאחר תרדמה ארוכה. וכך ממש הננו מאמינים ששום געגוע אמיתי לא ישאר יתום, המוות לא יכול לבטל את האהבה, אלא בעומק החיים, בגנזי הנשמה, הכל נשאר קיים לעד, עד לקץ הימים, שיקומו הכל לתחייה וייפגשו שוב עם כל יקיריהם ואהוביהם (ראו עולת ראיה ח”א שפ).

ברכה זו כמעט שלא מברכים כיום, משום שבזכות אמצעי התקשורת, אדם שומע אם קורה במשך השנה דבר לחבריו, ולכן כשייפגשו יברכו ‘שהחיינו’ (הלק”ט א, רכ; ברכ”י רכה, ג).

יג – ברכה על לידת בן ועל לידת בת

על לידת בן מברכים ‘הטוב והמטיב’, מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם (ברכות נט, ב; שו”ע רכג, א). וגם כאשר האב אינו נמצא ליד אשתו היולדת, בעת שישמע את הבשורה הטובה על לידת הבן, יברך ‘הטוב והמטיב’ (מ”ב רכג, א).

ועל לידת בת, בעת שיראו אותה לראשונה, יברכו ‘שהחיינו’ (הגר”ז סדבה”נ יב, יב, מ”ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה’ ולברך ‘שהחיינו’.[11]

הורים שנולד להם ילד בעל מום, לא יברכו הואיל ואינם שמחים. ואם למרות שהוא בעל מום הם שמחים בו – יברכו.

גם הסבא והסבתא, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את נכדם או נכדתם בפעם הראשונה – יברכו ‘שהחיינו’. וכן בני משפחה אחרים או ידידים קרובים ביותר, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את התינוק או התינוקת, רשאים לברך ‘שהחיינו’. ואפילו בעת השמועה, מי ששמח מאוד, רשאי לברך ‘שהחיינו’, למרות שאינו רואה את התינוק שנולד. ומי שבירך בעת השמועה, לא יברך אחר כך בעת הראייה (סדבה”נ יב, ז; באו”ה רכג, א)


[11]. היולדת תברך מספר רגעים אחר הלידה, כשתתאושש מעט. אשה שנתאלמנה לפני שילדה את בנה, כיוון שהשמחה שלה לבדה, תברך ‘שהחיינו’. וכן מי שאשתו מתה בעת לידתה, יברך על פטירת אשתו ‘דיין האמת’, ועל לידת בנו או בתו ‘שהחיינו’ (מ”ב רכג, ד-ו). טעם החילוק בין בן לבת, שהבן חייב לכבד ולסייע להוריו תמיד, וגם אם יהיה נשוי ומטופל בילדים קטנים, אם יצטרכו הוריו עזרה – יהיה חייב לטפל בהם ולסעדם. ולעומתו הבת, כאשר העזרה להורים מתנגשת בצרכי בעלה וילדיה, הרי היא פטורה מהחובה לעזור להורים (שו”ע יו”ד רמ, יז, כד, ועי’ ש”ך יט). וכבר למדנו בהלכה ג, שברכת ‘הטוב והמטיב’ תלויה בהטבה מוחשית. וכך משמע משו”ת הרשב”א ח”ד עז.

אפשר גם לומר שההוראה לברך ‘הטוב ומיטיב’ התבססה על המצב החברתי-כלכלי לפיו לידת בן שמחה מאוד ואילו לידת בנות פחות שמחה ולכן אפילו ‘שהחיינו’ לא בירכו. שכן לעיתים הורים שהיו להם בנות רבות סבלו חרפת רעב, הואיל והיו צריכים להשקיע את כל רכושם כדי לחתן את בנותיהם. ואם כך, כיום הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך ‘הטוב והמיטיב’. אולם ההוראה המקובלת שגם ממשיכה את המסורת וגם מבטאת את השמחה על לידת הבת, היא כפי שכתבתי למעלה. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך ‘הטוב והמיטיב’ – רשאים.

יד – פירות חדשים

הרואה פרי שמתחדש בעונתו, מברך ‘שהחיינו’, כדי להודות לה’ שמחדש את עולמו והצמיח לנו את הפרי הזה בעונתו. בעבר, כשרבים עסקו בחקלאות, נהגו לברך ‘שהחיינו’ בעת שראו את הפירות החדשים, כי אז שמחו בו. וגם כיום מי שירצה לברך בעת שיראה פרי חדש – רשאי. אולם המנהג הרווח, לברך ‘שהחיינו’ בעת שאוכלים מהפרי החדש בראשונה, כי רוב האנשים שמחים יותר על התחדשותו בעת שאוכלים ממנו (שו”ע רכה, ג, לבוש).

ואסור לאדם לאטום עצמו מהשפע שברא ה’ בעולמו, וכפי שאמרו חכמים: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל”. כי יש בזה זלזול בערכה של הבריאה על מגוון פירותיה. ויש שפירשו, מפני שהוא מפסיד על ידי כך את ברכת ‘שהחיינו’ שהיה יכול לברך על הפירות החדשים (תשב”ץ קטן ש”כ). וכן מסופר על רבי אלעזר שהיה חוסך מכספו וקונה מכל סוג של פרי לפחות פעם אחת בשנה, כדי לטועמו ולשמוח בו ולברך עליו ‘שהחיינו’ (ירושלמי סוף מס’ קידושין, מ”ב רכה, יט).

אם כן, לפני שאוכלים פרי חדש יש לברך שתי ברכות: האחת ‘שהחיינו’, והשנייה ‘העץ’ או ‘האדמה’. יש נוהגים להקדים את ברכת הפרי (רדב”ז וחיד”א), ויש נוהגים להקדים את ברכת ‘שהחיינו’ (מ”ב רכה, יא). והמברך רשאי לבחור כיצד לנהוג.

אין לברך על הפרי בעודו בוסר, אלא רק לאחר שגמר להבשיל ונעשה טעים (שו”ע רכה, ז). בדיעבד אם בירך עליו כשהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק, לא יחזור לברך על הפירות הללו בעת שתסתיים הבשלתם (מ”ב רכה, יב). השוכח לברך בפעם הראשונה שאכל מהפרי החדש, הפסיד את שעת ההתחדשות, ושוב לא יברך בעת אכילתו השנייה (מ”ב רכה, יג). וכל עוד הוא עסוק באכילתו הראשונה – יברך.[12]


[12]. מי שהביאו לפניו פרי חתוך בסלט פירות שעדיין לא אכל ממנו העונה, יטול חתיכה מהפרי החדש, ויברך עליה ‘שהחיינו’. שדין ‘שהחיינו’ כדין ברכת ‘העץ’, וכמו שחיתוך הפרי אינו מבטל ממנו את ברכת ‘העץ’, כך אינו מבטל ממנו את ברכת ‘שהחיינו’.

על מיץ תפוזים וכדומה אין מברכים ‘שהחיינו’. כי כל המשקים שיוצאים מהפירות אינם נחשבים כפירות, ומברכים עליהם ‘שהכל’. ורק יין נחשב כפרי, והיו נוהגים לברך ‘שהחיינו’ על יין חדש אם לא אכלו לפני כן מאותו זן של ענבים. אלא שצריך שיהיה ניכר שהיין מהענבים החדשים. וכיום אין זה ניכר, ולכן אין מברכים ‘שהחיינו’ על יין מענבים חדשים (עי’ מ”ב רכה, טו).

טו – הפירות המתחדשים ושאינם מתחדשים

פירות שאינם מתחדשים בעונה מסוימת, אלא גדלים במשך כל השנה, או שניתן לשומרם טריים למשך כל השנה, אין מברכים עליהם ‘שהחיינו’. ואפילו מי שלא אכלם זמן רב, לא יברך עליהם, שאין הברכה על השמחה האישית אלא על התחדשות הפרי בעונתו (שו”ע רכה, ו). לפיכך, גם בעבר לא היו מברכים על אגוזים, בצלים, שומים, תפוחי אדמה וסלק, כי היו נשמרים כל השנה.

וישנם פירות רבים שבעבר היו מברכים עליהם ‘שהחיינו’, כי רק בעונה מסוימת היה ניתן להשיגם. ואילו כיום הם נמצאים בשווקים כל השנה, וממילא אין מברכים עליהם ‘שהחיינו’. שלוש סיבות לכך: א) ניתן לשמור כיום בקירור פירות רבים למשך כל השנה, כמו למשל תפוחים ובננות. ב) ישנם מיני ירקות, כדוגמת עגבניות ומלפפונים, שניתן לגדל כיום כל השנה בחממות. ג) על ידי יבוא של פירות מחוץ לארץ, ניתן לספק פירות רבים במשך כל השנה. למשל יש כיום בשווקים אגסים כל השנה, כשחלק מהחודשים הם מיובאים מחוץ לארץ.

זה הכלל: כל פרי שנמצא בשווקים במשך כל השנה בצורתו הטרייה או קרוב לצורתו הטרייה, למרות שיש עונה שבה הוא גדל, אין מברכים עליו ‘שהחיינו’. ואם יש זמן מסוים שאינו נמצא בשווקים, כשתגיע עונתו ויתחדש יברכו עליו ‘שהחיינו’. ואף שגם פירות אלו ניתן בדוחק לשמור בקירור או ליבא מחוץ לארץ, ובחנויות מיוחדות ניתן להשיגם במשך כל השנה, כיוון שבפועל יש חודשים שהם נדירים מאוד, וגם שמירתם בקירור קשה ובדרך כלל משנה קצת את טעמם, וכאשר הם מגיעים טריים לשוק הכל מרגישים בהתחדשותם, לפיכך מברכים עליהם ‘שהחיינו’ (עי’ בספר ‘חיים של ברכה’ עמ’ צ”ה. ויותר מזה כתב באג”מ או”ח ג, לד).

ואלו הם מרבית הפירות שרגילים לברך עליהם ‘שהחיינו’ לפי סדר הופעתם בשנה, באביב מתחילים להבשיל: אפרסק, שסק, גודגדן, דובדבן, משמש, ענבי מאכל, אבטיח ומלון. אח”כ בקיץ מבשילים: שזיף, תאנה, תות עץ, ליצ’י, צבר, אבוקדו, תמר צהוב, רימון, מנגו, אפרסמון וגויאבה. ולקראת ראש השנה מבשילים: אשכולית, מנדרינה, קלמנטינה, קרמבולה, חבוש, פומלה וקיווי. ובחשון מתחילים להבשיל תפוזים, פג’ויה ותות שדה.

ויש לדעת כי מסתבר שישנם פירות שכיום מברכים עליהם ‘שהחיינו’, אולם במשך הזמן יהיו מצויים בשווקים כל השנה, או מפני שילמדו לשמרם בקירור או מפני שייבאום מחוץ לארץ, ואזי כבר לא יברכו עליהם ‘שהחיינו’. ולכן אין לסמוך על הרשימה הזו בעיניים עצומות, אלא רק על פרי שידוע שלא היה בשווקים תקופה מסוימת יש לברך ‘שהחיינו’.

טז – שני זנים ממין אחד

נחלקו הפוסקים לגבי מיני פירות שיש להם כמה זנים. יש אומרים שברכה אחת עולה על כולם (שכנה”ג וברכ”י), ויש אומרים שהואיל ויש ביניהם שוני משמעותי, מברכים על כל אחד מן הזנים ברכה נפרדת (ספר חסידים, מהרי”ל ושו”ע רכה, ד).

בפועל, יש זנים שההבדל ביניהם גדול מאוד עד שהוא קרוב להבדל שבין שני מיני פירות, ומנגד יש זנים שההבדלים ביניהם קטנים עד שרק מומחים מבחינים ביניהם. וברור שאין לברך ‘שהחיינו’ על כל זן מהזנים הללו. וגם כאשר ההבדלים ניכרים, בטעם ובמראה, כל זמן שהשוני אינו גדול, מחמת הספק אין לברך. וכאשר אפשר, טוב לפטור אותם בברכה שמברכים על פרי שברור שצריך לברך עליו ‘שהחיינו’.

אבל כאשר מדובר בזנים שיש ביניהם שוני גדול בטעם ובמראה, השמח בהתחדשותם רשאי לברך ‘שהחיינו’, שהרי הם כשני מינים ולא כשני זנים. בנוסף לכך, אף אם נחשיב אותם כשני זנים, כיוון שהם אינם גדלים באותו הזמן, גם הסוברים שאין לברך על שני זנים יסכימו שיש לברך עליהם.[13]


[13]. לרוה”פ מברכים על כל זן וזן, שכ”כ תה”ד, שו”ע רכה, ד, מ”א, הגר”ז וא”ר. ומנגד החכ”צ, הלק”ט, הגר”א וברכ”י, כתבו שלא לברך. ולדעת שעה”צ רכה, יח, כל אדם רשאי לבחור כמי לנהוג. וכאשר שני הזנים מבשילים בזמנים שונים, רבים מהמחמירים הסכימו שיש לברך על כל זן, וכ”כ ברכ”י, בא”ח ראה יג, חזו”ע עמ’ תמז.

דוגמא לזנים שיש ביניהם הבדלים גדולים וגם גדלים בזמנים שונים: ענבים ירוקים ושחורים, תמרים צהובים ושחורים, שזיפים רגילים (עגולים) ושזיפי קליפורניה (כהים ומאורכים). ואף בתפוחים, מי שמרגיש את ההבדל והייחוד שבתפוחים מזן חרמון למשל, שהם גדולים יפים ואדומים, וטעמם חמוץ מתוק, והם מתחדשים לקראת ראש השנה, רשאי לברך עליהם ‘שהחיינו’. ועי’ באג”מ או”ח ג, לג, שסובר שמעיקר הדין, אף על סוג שנמצא כל השנה במקרר, אפשר לברך ‘שהחיינו’ בעת שהוא מתחדש, הרי שאפשר לברך ‘שהחיינו’ על תפוחים בעת חידושם. ק”ו על זן חרמון וכיוצא בו, שהוא יחודי ואינו נמצא כל השנה. ועי’ בוזאת הברכה עמ’ 162, שהביא דעות שאין לברך עליהם ‘שהחיינו’.

היו לפניו שני פירות חדשים, ברכה אחת עולה על שניהם, אף שאינו מתכוון לאכול מן המין השני. אבל אם המין השני לא היה לפניו, אף שהיה בביתו, ברכת ‘שהחיינו’ שבירך על המין שלפניו לא פטרה את חבירו. במצב של ספק, אם יש לו פרי או בגד שהוא צריך לברך עליו ‘שהחיינו’, יכול בברכת ‘שהחיינו’ שהוא מברך על הוודאי לפטור את הפרי שיש לגביו ספק. ואם כשאכל ענבים ירוקים בפעם הראשונה שכח לברך ‘שהחיינו’ ועתה יש לו ענבים שחורים, נראה שלכל הדעות יברך עליהם ‘שהחיינו’.

יז – פירות מעצים מורכבים

יש סוברים, שאין לברך ‘שהחיינו’ על פרי שגדל בעץ שהורכב משני מינים, הואיל ונעשתה בו עבירה (הלכות קטנות א, ס). ויש סוברים, שאף כי מעשה ההרכבה אסור, מכל מקום הפירות שגדלו ממנו מותרים בהנאה ובאכילה, וכשם שמברכים לפני אכילתם ‘העץ’, כך מברכים עליהם ‘שהחיינו’ (שאלת יעבץ א, ס).

למעשה נוהגים לברך על כל פרי שמתחדש בעונתו ‘שהחיינו’, בלי לחוש שמא מדובר בפרי שגדל על עץ מורכב באיסור. ראשית, מפני שכך המנהג, ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות. שנית, גם אם נדע שהפרי גדל בעץ מורכב, עדיין יש ספק אם ההרכבה נעשתה באיסור, שאולי מדובר בהרכבה של שני זנים מאותו מין, שאין בהרכבתם איסור. ויתכן שההרכבה נעשתה על ידי גוי, שיש סוברים שאין עליו איסור לבצע הרכבה.

וכן יש לברך על פומלית, שהיא שילוב של פומלה ואשכולית, משום שדרך יצירתה על ידי הכלאה של אבקנים ולא בהרכבה של ענפי העץ, ובאופן זה אין איסור (פנה”ל כשרות ג, ה).[14]


[14].. במנחת יצחק (ג, כה), חשש לספק ברכות ולכן כתב שלא לברך על פירות שגדלו בעצים מורכבים באיסור. ולכך נוטה באג”מ (או”ח ב, נח). אולם המנהג לברך, כמבואר ביבי”א או”ח ה, יט, ו. ועוד, שגם כאשר מדובר באילן מורכב, ספק אם ההרכבה נעשתה באיסור. שכן אם ההרכבה בין שני זנים של מין אחד, אין בהם איסור. ויש לדעת שאם נלך לפי השיטה שאין לברך ‘שהחיינו’ על פרי שגדל בעץ שנעשתה בו הרכבה אסורה, יקשה עלינו לדעת על מה לברך ועל מה לא. למשל, רוב האגסים גדלים בעצים שנעשתה בהם הרכבה אסורה. ואחוז ניכר מהמשמשים, האפרסקים, השזיפים והשקדים, גדלים בעצים שהורכבו באיסור. לדוגמא, אפרסקים הגדלים בהר מורכבים על שקדים באיסור, והגדלים בשפלה מורכבים על זנים אחרים של אפרסקים בהיתר. וקשה לדעת מה גדל בהיתר ומה באיסור. בנוסף לכך, אם ההרכבה נעשתה על ידי גוי, לדעת התוס’ והריטב”א, אין בזה איסור, כי הרכבה לא נאסרה לבני נח. לפיכך נראה שיש להמשיך במנהג ולברך ‘שהחיינו’ על כל מין חדש בעונתו.

דילוג לתוכן