על לידת בן מברכים ‘הטוב והמטיב’, מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם (ברכות נט, ב; שו”ע רכג, א). וגם כאשר האב אינו נמצא ליד אשתו היולדת, בעת שישמע את הבשורה הטובה על לידת הבן, יברך ‘הטוב והמטיב’ (מ”ב רכג, א).
ועל לידת בת, בעת שיראו אותה לראשונה, יברכו ‘שהחיינו’ (הגר”ז סדבה”נ יב, יב, מ”ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה’ ולברך ‘שהחיינו’.[11]
הורים שנולד להם ילד בעל מום, לא יברכו הואיל ואינם שמחים. ואם למרות שהוא בעל מום הם שמחים בו – יברכו.
גם הסבא והסבתא, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את נכדם או נכדתם בפעם הראשונה – יברכו ‘שהחיינו’. וכן בני משפחה אחרים או ידידים קרובים ביותר, אם ישמחו מאוד בעת שיראו את התינוק או התינוקת, רשאים לברך ‘שהחיינו’. ואפילו בעת השמועה, מי ששמח מאוד, רשאי לברך ‘שהחיינו’, למרות שאינו רואה את התינוק שנולד. ומי שבירך בעת השמועה, לא יברך אחר כך בעת הראייה (סדבה”נ יב, ז; באו”ה רכג, א)
אפשר גם לומר שההוראה לברך ‘הטוב ומיטיב’ התבססה על המצב החברתי-כלכלי לפיו לידת בן שמחה מאוד ואילו לידת בנות פחות שמחה ולכן אפילו ‘שהחיינו’ לא בירכו. שכן לעיתים הורים שהיו להם בנות רבות סבלו חרפת רעב, הואיל והיו צריכים להשקיע את כל רכושם כדי לחתן את בנותיהם. ואם כך, כיום הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך ‘הטוב והמיטיב’. אולם ההוראה המקובלת שגם ממשיכה את המסורת וגם מבטאת את השמחה על לידת הבת, היא כפי שכתבתי למעלה. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך ‘הטוב והמיטיב’ – רשאים.